אנחנו חוזרים הביתה לבית רגוע, לילדים ישנים ולשרה’לה. היא שמחה על שאריות הפיצה שאנחנו מביאים לה. נועה ואביגיל נעלמות לחדר, ואני ומיכאל יושבים קצת במרפסת עם שרה’לה.
אני קמה להכין קפה לכולנו ולהביא לנו כירבוליות. בכל זאת עדיין חורף וקריר בחוץ. אני מוסיפה גם חבילת שוקולד משובח, כי אנחנו זקוקים למשהו מתוק ומנחם. כשאני חוזרת מיכאל ושרה’לה שקועים בשיחה חרישית על ההורים שלהם.
מיכאל מספר לשרה’לה שיצחק מאיר אומר שאבא שלו מרגיש לא טוב, ושהוא היה בבדיקה קרדיולוגית. הוא שואל אותה אם היא בקשר עם ההורים ואם היא יודעת מה המצב. הוא מרגיש אשם, וגם זה יושב לו על הגב השחוח.
שרה’לה מושכת בכתפיים. “אני מדברת עם אמא פעם בשבוע שיחות קצרות, וכן, היא מתלוננת על בעיות בריאות ועל כמה קשה לה ולאבא, אבל זה לא חדש. היא גם שואלת מה שלומכם ואומרת כמה היא מתגעגעת וכמה המצב הזה בלתי נסבל.”
אני לא יכולה להתאפק ואני מתערבת בשיחה: “ברור שזה עוד אמצעי לחץ. אני לא מבינה את אבא ואמא שלכם. אפס התעניינות אמיתית בנו ובנכדות שלהם. רק רובי מעניין אותם. אבא שלך שולח אלינו את יצחק מאיר לאיים עלינו ולהציב לנו תנאים, ואמא שלך משתפת פעולה.”
אני לא יכולה להתאפק ואני מתערבת בשיחה: “ברור שזה עוד אמצעי לחץ. אני לא מבינה את אבא ואמא שלכם. אפס התעניינות אמיתית בנו ובנכדות שלהם. רק רובי מעניין אותם. אבא שלך שולח אלינו את יצחק מאיר לאיים עלינו ולהציב לנו תנאים, ואמא שלך משתפת פעולה.”
בימים כתקנם אני נזהרת מלהעביר ביקורת ישירה על חמי ועל חמותי באוזניו של מיכאל, אבל אלו לא ימים כתקנם בכלל.
להפתעתי מיכאל שותק, ודוקא שרה’לה יוצאת להגנתם של הוריה.
“אתי, את לא מבינה. הם לא מהדור שלנו. אבא שלי באמת לא מבין מה זה פגיעה ומה עובר עליכם. הוא חושב שזה משהו שצריך להתאושש ממנו ולהמשיך הלאה. שלום בית, בושות, בית סוהר – את כל אלו הוא מבין, אז הוא מרוכז בלפתור את הצרה של רובי ושל רות. מבחינתו להרחיק את הבנות ולגעור ברובי זה טיפול מספיק. אולי הוא אפילו ירחיק אותו מהישיבה וידרוש ממנו לעשות תשובה על העברה שהוא עשה. הוא חי בעולם אחר, של הלכה ושל לימוד, ונראה לי שהוא מנותק מהרגשות האלו.”
היא עוצרת לרגע וממשיכה, “ואמא שלי? את יודעת שהיא כן דואגת ומתעניינת בכם ובנכדים. היא מאד אוהבת את נועה ואת אביגיל, אבל בסוף נראה לי שהיא מאמינה שזה העולם, ושככה זה גברים, ושהתפקיד של הנשים הוא לסבול בשקט. חוץ מבענייני האמנות שלה, היא רגילה לשתוק וללכת אחרי אבא שלי. במיוחד בבית, בטריטוריה שלו. היא לא אשה חזקה כמוך.”
“אני באמת לא מבינה,” אני עונה ברוגז. “איך את מסוגלת להצדיק כזו אטימות רגשית?”
ברור לי ששרה’לה בעצמה סבלה הרבה בבית של ההורים שלה, ושהם לא היו יוצאים להגן על כבודה כפי שהגנו על רובי. אני מתפלאה ממש על הכבוד הרב שהיא ממשיכה לרחוש להם ועל ההבנה שהיא מגלה להתנהגות הקשה שלהם. אין ספק שהיא צדיקה ומחונכת היטב לכיבוד הורים, אבל זה ממש מעצבן.
שרה’לה אוספת סביבה את הכירבולית ושוברת לעצמה שורה של שוקולד. היא נראית ילדה קטנה ושבירה בתנוחה המכורבלת הזו. אני רואה בעיניים שלה מתחת לכל שכבות הכאב את הכמיהה להמשיך להיות ילדה טובה של אבא. להמשיך להאמין במבוגרים שבחייה.
דוקא מיכאל מסכים אתי. הוא טובל שורת שוקולד בקפה הרותח ומושיט לי אותה במחוות פיוס, ואז הוא אומר: “אם אבא לא מבין, הוא צריך לנסות לפחות להקשיב. הוא יכול לשמוע כמה הן סובלות ולהבין שזה אמיתי. וגם כל הקשקוש על טיפול ברובי בתוך המשפחה. עלינו קל לו ללחוץ, אבל על רובי המושלם? הוא אף פעם לא היה מסוגל להתעמת אתו. ואיך בדיוק הוא יוודא שזה לא יקרה שוב?”
“זה דור אחר,” שרה’לה חוזרת ואומרת. “וזו תמימות כזו, ולא מדברים על דברים. לבנות שלכם יש מזל גדול שיש להן הורים כאלו.”
“ממש מזל,” אני מתנשפת. “אמא מזניחה שלא יודעת מה מתרחש עם הבנות שלה במשך יותר משנה, ולא שמה לב למה שקורה לה מתחת לאף…”
זה עדיין ממש כואב. חשבתי שלדבר על מוגנות יעזור לי לשמור עליהן, אבל זה ממש לא עוזר כשזה בן משפחה אהוב ונערץ וכשכולם מעדיפים לא לראות.
“די כבר עם זה, אתי.” שרה’לה לא מוכנה לשתף פעולה עם ההלקאה העצמית שלי. “זה יכול היה לקרות לכל אחד, גם להורים מושלמים כמוכם. את לא יכולת לדעת, ולא למנוע את זה מלקרות, ובסוף הן כן נתנו בכם אמון וסיפרו, לא? כנראה כן עשית אתן משהו נכון. ואתם הגבתם בצורה הכי מדהימה שאפשר. אני פחות מבינה את שירה אחותי. למה היא לקחה מיד את הצד של רובי? מסכנות הבנות שלה. אין סיכוי שהן היו מעזות לומר משהו. לפחות אתם עוזרים להן ולעוד קרבנות בזה שאתם מרחיקים אותו, ואולי אפילו לעדינה שלו…”
“מזל שהתחנפת בסוף,” אני אומרת לה. “אחרת הייתי מחרימה לך את השוקולד.”
שרה’לה מצחקקת ומשתלטת מהר על שורת הקוביות האחרונה. “מאוחר מדי,” היא אומרת וטובלת את השוקולד בשאריות הקפה.
*
למחרת אני מעבירה לפרקליטה מסר שאנחנו ממשיכים, ושאם כי היינו מעדיפים מאד לחסוך לבנות את העימות בבית משפט, אנחנו לא יורדים מהתיק, ואם לא תהיה ברירה, נועה ואביגיל יעידו בבית משפט.
לילך שמחה לשמוע. נשמע שהיא לא שוללת עסקת טיעון. להפך, היא מעדיפה להגיע להודאה של רובי במסגרת עסקת טיעון ולא לגרור את התיק לבית משפט, אבל זה אחרת כשאנחנו עדיין מאחורי התיק ומוכנים להמשיך, וגם התוצאה של העסקה מבחינת הענישה תהיה הרבה יותר משמעותית. אני מדגישה לה שיש הבדל בין אביגיל לבין נועה, גם מבחינת האופי וגם מבחינת היכולת שלהן לעמוד בלחץ.
“יש גם הבדל מבחינת הגיל,” לילך אומרת ברגישות, “ולפי החומרים בתיק, הפגיעה בנועה היתה רצינית יותר ולזמן ארוך יותר.” יש בה משהו מאד מקשיב ולא שיפוטי, וכך אני מוצאת את עצמי נפתחת אליה יותר מלשרון, ואני מספרת לה טיפ טיפה על מסכת הלחצים המופעלת עלינו.
לילך מזדעזעת. “את מבינה שזה גובל בעברה פלילית מה שהם עושים, ושאסור להם לאיים עליכם או לפגוע באביגיל? אתם צריכים להקליט את זה ולפנות למשטרה.”
אני מנסה להסביר לה שזה לא בדיוק כך. הכל מרומז ומורכב, וקשה לי להאמין שהמשטרה תתייחס לזה יותר מדי ברצינות. יצחק מאיר הערמומי ידע לבחור היטב את המילים ולכסות את עצמו, וגם אם הם לא יוכלו לממש את האיום ולבטל את הקבלה של אביגיל, יש די והותר דרכים שהם יוכלו לתת לה להרגיש לא רצויה. יש משהו בניואנסים האלו שקשה להעביר לאנשים מבחוץ, ולא חסר לנו להסתבך עם עוד תלונה נגד עסקנים ומשפחה, שכנראה לא יצא ממנה הרבה.
גם לילך לא ממש מבינה את הניואנסים, והיא מאבדת את השלוה הרגילה שלה: “אבל אתי, זה נורא. איך זה אפשרי בכלל? הם לא מבינים שהבנות שלכם הן שנפגעו ושאתם צריכים חיבוק של הקהילה? וזה רבנים, לא? חשבתי שאצלכם דוקא חזקים בעזרה לאנשים מתוך הקהילה.”
אני מצטערת שפתחתי את זה בכלל. אני מוצאת את עצמי מנסה להסביר ולהצדיק: “תראי, הם לא באמת מבינים כמה זה חמור, ומבחינתם זה שהלכנו למשטרה ולא סגרנו את העניין בשקט בתוך המשפחה זה בלתי נסלח. זה כבר שם אותנו במקום אחר, מחוץ לקהילה. הם יותר דואגים לשם הטוב ולהליכה בתלם. מבחינתם גם תמיכה ברובי היא עזרה לאנשים מתוך הקהילה.”
אני נשמעת קצת כמו שרה’לה עכשו, אם כי מבפנים אני רותחת. אני מרגישה נבגדת בדיוק כמו שלילך משקפת לי, וזה מוזר. באיזו קלות אני הופכת להיות דוברת של הצד השני.
בכל אופן אני מסייגת ואומרת ללילך שזה אכן נורא ומכאיב לנו מאד, והלוואי שהיה מה לעשות. זה לגמרי מוסיף למורכבות של המצב ויוצר קושי אמיתי להחליט מה הכי טוב בשביל נועה ובשביל אביגיל.
“אבל אתם לא יכולים להכנע לסחיטה,” לילך אומרת שוב.
“תראי, זה מסובך. גם את מבינה שאם לבנות קשה להעיד צריך להתחשב בזה, נכון? אז אנחנו מנסים לעשות פה מה שהכי פחות יפגע בהן ולא באמת בטוחים שאנחנו צודקים.”
ברור לי לגמרי שהלחץ רק ילך ויגבר, ושבקרוב נשמע מהם שוב, ואני מסכמת עם לילך שהיא תעדכן אותנו על כל התפתחות.
*
פורים מתקרב. בשעות הפנויות שלי מהעבודה אני שקועה בים המטלות הכרוכות ביום הזה. לנועה ולאביגיל נכנס ג’וק של תחפושת משפחתית ואני נגררת אחריהן בשלל רעיונות מופרכים, שמחה שהן מתעסקות במשהו שמח לשם שינוי. אביגיל אמנותית מאד ונועה מפתחת חוש לאופנה, כך ששתיהן לגמרי בעניין. אני לא בטוחה שבאמת יצא מזה משהו ושכולנו, כולל מיכאל, נסכים לעטות עלינו מוטיבים של חתולים למשל, אבל זה יצירתי ומשעשע, לפחות אותן, וגם אומר שהן עוזרות ומעורבות בתחפושת של הקטנים, וזה בונוס רציני.
נועה עדיין בבית, לומדת מספרים ומסרטונים, ואני מודה להשם על הקורונה ועל המאמץ שעשו במשרד החינוך לאפשר למידה מרחוק. אנחנו בסבב של חיפוש אחרי תיכון מתאים, דתי, רציני, שיתאים לכישוריה וגם יקבל אותה באמצע השנה. היא מגלה סוף סוף נכונות להסיר את העגיל החדש לפחות בזמן הלימודים, ולחכות עם התוספת הזו עד אחרי שנות התיכון. יש בה משהו מפויס יותר מאז השיחה הקשה בפארק. כנראה כולנו היינו צריכים לנקז החוצה את כל הכאב הזה, ואולי זה שאני קצת יותר בטוחה בעצמי ופחות משדרת לה היסוס והאשמה עצמית גם עוזר.
*
בין לבין עולה לשולחן שוב עסקת טיעון, הפעם קצת יותר ריאלית. לפי ההצעה הנוכחית, רובי יודה ביחס לנועה, אבל את אביגיל יסירו מהתיק. לגבי ענישה, תהיה המלצה לחמש שנים, אבל זה לא יוסכם בעסקה, ובסופו של דבר השופט יחליט. לדברי הפרקליטה יש סיכוי טוב שהעונש יהיה חמור יותר, אבל בכל מקרה ינוכה כנראה שליש מזמן המאסר על “התנהגות טובה”.
אני נוטה להסכים. מיכאל נוטה להסכים. שנינו מותשים, רוצים להיות אחרי כל הדבר הזה, לחסוך לבנות את העדות בבית המשפט ולנו את הלחץ המשפחתי והחברתי המתגבר.
יצחק מאיר שוב דואג להסביר למיכאל ששווה לנו ‘להציל’ לפחות את אביגיל מכל העניין. הוא לא מזכיר מפורשות את עסקת הטיעון שעל הפרק ולא משמיע איום מפורש, אבל הרמזים ברורים. אם נשתף פעולה אף אחד לא צריך לדעת על אביגיל שום דבר, לא בסמינר ולא בשידוכים. ממש מקסים.
אביגיל לא בטוחה שהרעיון מוצא חן בעיניה.
“אז על מה שהוא עשה לי הוא לא יודה ולא ייענש? למה?” היא שואלת אותי, עיניה גדולות וכואבות. “ועוד כמה שנים הוא ישתחרר ויתייחס אלי כאילו לא קרה כלום?”
קשה לי להסביר לה את המורכבות ואת המחירים שכולנו עלולים לשלם אם נתעקש להתנגד לעסקת הטיעון הזו. אני קרועה בתוכי ומתקשה לעשות סדר במחשבות. לא בטוחה מה אני רוצה ומה הדבר הנכון בשביל אביגיל עצמה, אז קשה לי לשכנע אותה.
“הכי חשוב זה שהוא יודה שהוא פגע ושהוא ייענש,” אני מסבירה לה. “ולסיפור שלך יש חלק גדול בזה, גם אם צריך להתפשר עכשו בשביל לסגור את הדברים מהר.”
מיכאל יותר שלם עם הכיוון הזה. הוא מקווה שאולי סוף סוף נצליח לחדש את הקשר עם ההורים שלו ולחזור לנורמליות. לדעתו עד שלא נשים את הטלטלות הנפשיות של המשפט מאחורינו, גם הבנות לא יוכלו להרגע ולהתרכז בשיקום, והוא שמח שיש פשרה שגם אני מוכנה להסכים לה, ושלא נראית כניעה גמורה.
בלילה אני מתעוררת מרחשים במטבח. אני מדשדשת לשם בחושך ומוצאת שם את אביגיל יושבת מצונפת ליד השולחן. היא רועדת, ואני מזהה שזה לא מקור.
“מה קורה, ילדונת?” אני שואלת, מרתיחה מים בקומקום החשמלי. אביגיל לא אוהבת שתיה חמה, אבל אולי שוקו יעזור.
“חלמתי חלום רע,” אביגיל אומרת. “אני לא מצליחה להרדם ואני מפחדת מהחושך. מצטערת שהערתי אותך.”
“רוצה לספר על החלום?” אני שואלת. לא בטוחה שאני רוצה לשמוע, או שיש לי כח לזה. אמצע הלילה ואני עייפה כל כך. קשה לי לגרד את האנרגיה הדרושה כדי להיות איתה ולהקשיב, ואני מרגישה אמא נוראית בגלל זה.
“זה לא משהו שאפשר לספר. היה הרבה חושך, ובורות בכל מקום, ופחד נוראי ממה שיקרה. זה חוזר על עצמו החלום הזה, ובדרך כלל דוידי שומע אותי ומתעורר. הוא עוזר לי להחזיר לעצמי קצת את הנשימה ולפעמים הוא יושב לידי בחדר עם ספר עד שאני נרדמת.”
אני בהלם. חיים שלמים מתנהלים בבית בלעדי, וקשר מדהים בין אחים שאני לא מודעת אליו בכלל. דוידי כבר לא ילד קטן, והוא רגיש ואמפתי בצורה יוצאת דופן.
אני בהלם. חיים שלמים מתנהלים בבית בלעדי, וקשר מדהים בין אחים שאני לא מודעת אליו בכלל. דוידי כבר לא ילד קטן, והוא רגיש ואמפתי בצורה יוצאת דופן.
אני מכינה לאביגיל שוקו קר, אבל היא לא מצליחה לגמוע.
“אמא,” היא שואלת, “למה השם נתן לו לעשות לי את זה? אני לא מצליחה לישון, לא מצליחה לתקשר עם חברות, לא מצליחה ללמוד כמו קודם ולא מצליחה לשמוח מכלום. אפילו לא מפורים, החג שאני הכי אוהבת. כל מקום שאני הולכת אני חושבת שאני רואה את רובי ואני נלחצת כל כך, שאני לא מצליחה להמשיך ללכת. זה אומר שהגיע לי עונש על משהו, לא? ולכם? כל הצער הזה. זה בטח עונש על משהו. אולי על זה שסיפרנו לשון הרע, או שציערנו את סבא וסבתא?”
הלוואי שהייתי יודעת מה לענות לה. אני בטוחה שהיא צדיקה תמימה ולא הגיע לה הסבל הזה, ואני רושמת לי בראש תזכורת לדבר דחוף עם הפסיכולוגית שלה. נראה שיש רגרסיה בגלל כל הדיבורים על המשפט, וחשוב לטפל בה.
“יש בחירה חופשית,” אני עונה לה ברוך, “ורובי בחר לעשות משהו רע מאד. זה לא קשור לעונש, ולך זה לא הגיע. את צדיקה וטובה ועשית בדיוק מה שהיית צריכה לעשות. אני כל כך גאה בך שסיפרת לי בסוף, וכל כך מודה לך על זה, ואת תראי שההרגשה שלך תשתפר.”
“אני שמחה שהצלחתי לספר לך,” אביגיל אומרת ומתרפקת עלי. “את גם צדיקה וטובה, ושתדעי שגם נועה יודעת את זה, אפילו שהיא כועסת על כולם וקשה לה להודות שהיא שמחה שאתם יודעים.”
הילדונת שלי כל כך רגישה, שגם בתוך הכאב שלה היא לא מפסיקה לחשוב על אחרים, ואני באמת גאה בה. אין לי דרך לתקן בשבילן את העולם ולהשמיד את כל המפלצות, אבל ההחלטה שלי להמשיך להלחם בשבילן רק מתחזקת. אני מחבקת אותה ויושבת שם איתה עד שהשחר עולה.
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
4 Responses
סיפור נוגע ללב, כתיבה מדהימה האמיתי כל כך. כל שבוע מחכה לקרוא אותו. תודה.
סיפור מצמרר,
כמה פרקים יהיו?
משהו לא הגיוני בסיפור
למה הם לא עוברים דירה לעיר רחוקה ?
למה הם משאירים את הבנות בלחץ מהדוד שיכול לחזור כל רגע לרחוב ליד ??
לא הגיוני שהם מצפים שהפוגע הוא זה שיורחק וילך למספיק שנים טובות בכלא?
הוא לא יכול לחזור כל רגע לרחוב אם הוא הולך להכנס לבית סוהר, ולא הנפגעות צריכות להענש אלא הוא