שוברת שתיקה – פרק ג’
ההלם הראשוני שקע, וצריך להחליט מה הצעד הבא. כולנו קצת סהרוריים אחרי שבת, ואני תוהה מה הילדים הקטנים מבינים.
יוני קצת נצמד אלי במשך השבת, והבוקר לקח הרבה זמן לארגן אותו לגן. הוא נשאר במיטה על אף שקראתי לו כמה פעמים, וקם רק כשבאתי והובלתי אותו לחדר האמבטיה ליטול ידיים. גם אחר כך הוא כעס על הממרח בכריך שהכנתי לו, וסרב לקחת אתו לגן. בסוף התפשרנו על פריכיות בלי ממרח ותפוח.
אולי זה סתם מצב רוח וזה נורמלי, אבל הוא ודוידי בטח מרגישים את הזרמים שמתחת לפני השטח ואת המתח שכל ה’גדולים’ נמצאים בו. אני ממש מקווה שהצלחנו לשדר בשבת עסקים כרגיל. לא רוצה שהאחים הקטנים של אביגיל ונועה ייחשפו לדברים כאלו. לא רוצה שגם הן. ולא מבינה איך דבר כזה קרה לנו.
אני קצת אבודה, לא יודעת מה עושים במקרה כזה. למי פונים? עם מי אפשר לדבר ועם מי לא? בסביבה שלנו דברים כאלו לא מדוברים ולא קורים. אני אמנם נעזרתי בפסיכולוגית בסוף שנות העשרה שלי, אבל זה היה בגלל התעקשות של מנהלת הפנימיה שבה שהיתי, בעקבות התקופה הקשה שעברתי עם אבא שלי לאחר פטירתה של אמי.
אבא שלי שילם בלית ברירה על כמה פגישות, שבהן רוב הזמן ישבתי ושתקתי מול הפסיכולוגית הממושקפת, וכשהיא שאלה, עניתי בנימוס ובזהירות מרבית על שאלות לגבי הגעגועים שלי לאמא והכעס שלי על אבא.
“בטח, אני מתגעגעת מאד. היחסים שלי עם אבא בסדר גמור. תודה ששאלת.”
פסיכולוגים נועדו לאנשים חלשים, ובכלל, אם מישהו ידע על הסיפור שלנו זה יפגע בבנות ובמשפחה כולה. מיכאל גם הוא אובד עצות, אבל ברור לשנינו שמשהו צריך לעשות. אי אפשר להמשיך עסקים כרגיל.
באופן טבעי כשמקרה קצת מורכב צץ במשפחה אני פונה לרות לקבל המלצות והכוונה. היא מרפאה בעיסוק במקצועה, ויש לה הבנה יפה בנפש האדם. אבל לפנות לרות לעצה פחות מתאים כרגע… מתישהו אני אצטרך לדבר איתה, אבל קשה לי לחשוב על זה ואני מעדיפה לדחוק את העניין למקום מאד נמוך ברשימה.
אני מסוגלת לחשוב באופן יחסית צלול רק על שני דברים: לטפל בבנות שלי הכי טוב שאפשר, ולעדכן את מי שצריך כדי לזהות ולמנוע קרבנות נוספים. יש עוד בנות דודות בגילים האלו ויש לו בנות. אז אולי כן צריך לדבר עם רות. אוי ואבוי.
שיחה עם רות עולה למקום גבוה ברשימה, וגם חיפוש אחרי אשת מקצוע חרדית. מישהי שלמדה פסיכולוגיה או יעוץ, ותוכל להדריך אותי ואת מיכאל בשלבים הבאים. אנחנו נזכרים בשם של חברה של חברה, ומגששים בעדינות כדי להשיג טלפון. רק שלא ידעו למי ולמה. פסיכולוגיות מחויבות לחיסיון, אז אני סומכת על זה וקובעת פגישה.
שיחה עם רות עולה למקום גבוה ברשימה, וגם חיפוש אחרי אשת מקצוע חרדית. מישהי שלמדה פסיכולוגיה או יעוץ, ותוכל להדריך אותי ואת מיכאל בשלבים הבאים. אנחנו נזכרים בשם של חברה של חברה, ומגששים בעדינות כדי להשיג טלפון. רק שלא ידעו למי ולמה. פסיכולוגיות מחויבות לחיסיון, אז אני סומכת על זה וקובעת פגישה.
במקביל אני מזמינה את רות לצאת אתי לכוס קפה. אני חייבת לדבר איתה. יש לה פוגע בתוך הבית וזה מסוכן. היא אמא ואני בטוחה שאני במקומה הייתי רוצה לדעת.
באיזשהו מקום מתחבא בי גם כעס. איך יתכן שהיא לא ידעה כלום? זה קרה בבית שלה, במשמרת שלה. זה הבעל שלה. אבל את זה אני דוחפת עמוק עמוק פנימה, מגייסת אומץ והולכת לדבר איתה באיזה בית קפה רחוק.
כל הדרך אני מתכננת בראש איך לספר לה, ומה בדיוק לומר. איך בכלל מתחילים כזו שיחה? “אביגיל ונועה סיפרו לי משהו נורא”? “בעלך עשה לנו משהו בלתי נסלח”? “רובי פגע בבנות שלי”? איך מתחילים לספר למישהו שחיינו כמשפחה נורמלית הסתיימו? ואיך היא תגיב? רות החכמה והטובה. היא תתבייש? היא תבקש סליחה בשמו? היא תשאל איך אני? איך הבנות? היא תכעס? היא תבכה?
כשאני מגיעה לבית הקפה הלב שלי הולם בפראות והידיים שלי רועדות ממתח. אני הולכת ברגליים כושלות אחרי המלצרית ומתיישבת ליד שולחן צדדי, שמחה על שבית הקפה די ריק מאנשים.
רות מתיישבת מולי, לבושה כמו תמיד בבגד אלגנטי בצבעים עדינים, מחזיקה חזק את התיק הבהיר והאופנתי שלה, שאני מכירה כל כך טוב. הכל נראה לי לא מציאותי. אני מחכה שנגמור עם כל השגרות. “מה שלומך?” “איך הילדים?”, מזמינות קפה הפוך, קטן בשבילי וגדול בשבילה. משהו מתוח תלוי ועומד. ואז אני מנסה לספר. זו פעם ראשונה, אחת מני רבות. חלק מהקטע בתהליך הזה, שאנחנו רק בראשיתו, הוא כמות הפעמים שנצטרך לספר מה קרה. בסוף נתרגל והכאב יתקהה קצת, אבל הפעם הזו היא כנראה האיומה ביותר, לפחות בשבילי, כי ההרגשה היא שהרגתי אותה שם. במקום. נעצתי לה סכין ישר בלב, וסובבתי.
המלצר ניגש לשאול אם הכל בסדר. אני מעיפה אותו משם במבט זועם. “רות, תגידי משהו. תעני לי.” אלו הילדות שלי שרצחו להן את התמימות, את הילדוּת. זה הבעל שלך. אני בוכה. רות שותקת. ושותקת. ושותקת.
בסוף היא מגיבה, בקושי מסתכלת עלי כשהיא אומרת כמעט בנשימה אחת שהיא בהלם, שהחיים שלה נהרסו, ושהוא לא כל כך בסדר בזמן האחרון.
“אתי, אני יודעת שהוא במצב לא טוב, אבל החזקתי מעמד. זה מה שאשה טובה עושה, לא?” הקול שלה שבור ורועד ואני מרגישה צורך לחבק אותה.
היא בוכה בשקט, וממשיכה לפלוט שברי מילים: “מה אני אעשה עכשו? איך אני חוזרת הביתה? איך אני אוכל להסתכל לו בפרצוף? אני לא מבינה מה קרה לחיים שלי, אתי. החיים שלי נגמרו.”
רות בתוך הכאב שלה, לגמרי, ואני מקשיבה לה. היא שוקעת באבל עמוק כשהיא מבינה שבועת החיים הנורמליים שלה התנפצה לרסיסים. תכף יגיע הכעס. הזוועה של הילדות שלי, הכאב שלהן, לא ממש חלק מהסערה שלה. וכשהיא כועסת, היא כועסת גם עלי על שהרסתי לה את הבועה שלה. היא לא אומרת את זה, אבל אפשר לראות בעיניים שלה את הטינה ואת חוסר האונים, ואני נכנסת בלית ברירה לתפקיד החברה הקשובה והתומכת. אני שם גם בשבילה, בוכה איתה, מכילה את הכאב שלה, מחזקת אותה ונותנת לה כח לחזור הביתה בשביל הילדים שלה, למרות שהזעם מאכל אותי מבפנים כמו חומצה.
“אני לא עומדת לומר לו שום דבר,” היא אומרת בהחלטיות. “לא יודעת איך אני אסתכל לו בפרצוף. אבל זה יעבור. הוא בעלי, אני אחזיק מעמד.”
ואני, ילדה טובה, שומרת בבטן את הצרחה שרוצה לצאת החוצה. מקווה שלפחות היא תשים לב ותגן על הילדה שלה. אני מלווה אותה עד תחילת הרחוב ונפרדת ממנה, כי היא צריכה קצת זמן ללכת לבד ולהתאפס לפני שהיא חוזרת הביתה.
*
בפעם הבאה אנחנו מספרים את הסיפור בקליניקה של הפסיכולוגית. היא מקבלת אותנו בחדרון קטן, יחידה שנבנתה בקומת המחסנים של בניין מגורים. מיכאל ואני יושבים בקצה הספה ומגמגמים שוב, בחצאי משפטים, את הבלתי ייאמן. אנחנו נבוכים מאד, והפסיכולוגית אמפתית ומנסה לעזור. היא מנחמת אותנו ומסבירה שיש טיפול פסיכולוגי שהמדינה מממנת, ואפשר להשתקם.
“אתי,” היא אומרת לי בהבעה מנחמת, מושיטה לי חבילת טישו מוכנה מראש לנגב את הדמעות. “כל נערה בגיל הזה יכולה לצאת מורווחת מטיפול פסיכולוגי. זה בונה את האישיות ויכול להיות ממש מתנה בשבילן. וכמובן – הכי חשובה התמיכה שלכם. זה מאד משמעותי, ואם אתם מגיבים נכון, מתקפים את הסיפור שלהן ועוטפים אותן באהבה ובתמיכה, בעזרת השם הן יגדלו בסדר גמור ואפילו יגיעו מוכנות יותר לקשר ולחיי הנישואין מבנות אחרות.”
אבל לפני הכל חשוב לה להגיד לנו משהו שלא העלינו על דעתנו.
מכיוון שמדובר בקטינות, יש חובת דיווח. היא מחויבת על פי החוק לפנות למשטרה, ובעצם גם אנחנו ההורים. עד עכשו לא חשבנו בכלל על משטרה. לא יודעת למה. זה פשוט לא היה חלק ממרחב האפשרויות, ובטח לא ברירת המחדל. התרכזנו בטיפול, בבנות, במשפחה. החוק והענישה לא עברו לנו בראש.
זה מכווץ לי את הבטן. מיכאל מתכווץ אפילו יותר. מדובר באח הקטן שלו והכריזמטי שלו, ואבא שלו, ראש הישיבה, ישתולל מכעס. הוא לא יסלח לנו בחיים. מה נכון לעשות במצב כזה? מה טוב לבנות? מה טוב לכולם? יש לנו בכלל ברירה? הרי אם לא נלך להתלונן הפסיכולוגית תפנה למשטרה.
הפסיכולוגית זוכרת שיש מקום ששמו “בית לין” ומחפשת לנו מספר טלפון. זה מרכז הגנה לנפגעים קטינים, יש שם חוקרי ילדים שמתמחים בזה, והיא מאד ממליצה לפנות אליו. הם כבר ידעו מה לעשות. אנחנו יוצאים ממנה מותשים ומגיעים הביתה.
מיכאל מציע ברוב חכמה לדבר עם הבנות ולשאול אותן מה הן אומרות. אנחנו עוד נאחזים בתקווה שהפגיעה לא היתה חמורה, ושאולי נוכל להמשיך בחיים נורמליים. אנחנו מגיעים הביתה ומסתגרים עם הבנות בחדר שלנו, מספרים מה הפסיכולוגית אמרה ובוחנים את התגובה שלהן.
להפתעתנו, הבנות נחרצות. הן רוצות שנלך למשטרה, הן רוצות שהוא יבוא על עונשו.
“כמה פעמים חשבתי לפנות למשטרה,” נועה אומרת. “דמיינתי אותם באים ואת ההלם של רובי, אבל לא באמת העזתי. ובסוף אביגיל התעקשה שנספר לכם.”
אני רואה את המתח ביניהן. הן אמנם גיבו מאד זו את זו כשהיו לבד מול רובי, אבל התגובה שלהן שונה, ואביגיל מתכווצת לשמע ההאשמה של נועה. אבל גם היא בעד פנייה למשטרה.
“אני רוצה שמשהו יקרה,” היא אומרת. “שזה לא יימחק פשוט. הוא צריך לדעת שהוא עשה משהו נורא ושאני לא סולחת לו.”
כשאני רואה אותן ככה, זועמות ושבורות, המוח שלי עושה איזו קפיצה. רובי היה תמיד הדוד הצעיר והאהוב. שעושה צחוקים ומפנק את האחיינים. בשנה האחרונה הבנות שלי כבר לא כל כך התלהבו ממנו. ויכוחים חריפים התנהלו ביניהם במפגשים משפחתיים, בשולחן שבת. אפילו הערנו להן כמה פעמים על חוצפה. חשבתי שזה עניין של גיל ההתבגרות. שאלתי את אביגיל לא פעם אם קרה משהו והיא הכחישה. מדהים איך כל סימני האזהרה היו שם, ובכל זאת פספסתי. אני שולפת בידיים לחות את המספר של בית לין ומתקשרת.
*
בבוקר הבא אנחנו קמים טרוטי עיניים. יעלי בת השנה לא היתה רגועה בלילה, היא התעוררה מספר פעמים והקשתה על השינה שלי ושל מיכאל שהיתה מעורערת גם ככה. אני כל כך עייפה, שלדאבוני שקלתי כבר את האופציה להשתמש באטמי אזניים ולתת לה להתיש את עצמה קצת בבכי, אבל גם ככה כנראה זה לא יעבוד. נועה מתלוננת על כאבי בטן עזים ונשארת במיטה. אני חושדת שגם היא לא ישנה הרבה בלילה.
האמת שחשבתי שהחשיפה תקל עליה, אבל אני רואה שהמצב שלה גרוע יותר. הן אומרות שאם זה היה תלוי בנועה הן היו ממשיכות לשתוק. אולי זה באמת עדיף? לא יותר קל להדחיק וזהו?
זו גם לא הפעם הראשונה שנועה מתלוננת על כאבי בטן בלתי מוסברים ונשארת בבית. זה קרה כמה וכמה פעמים במהלך שנת הלימודים והציונים שלה די ירדו. האם הייתי אמורה לשים לב? להבין שמשהו נורא קרה? איך הייתי כזו עיוורת?
זה החופש הגדול אז זה לא משנה, היא יכולה להשאר במיטה. אביגיל לעומת זאת קמה מוקדם מאד והיא מתפקדת באופן מושלם כמו תמיד. אני מנסה להזכר אם היה משהו שהיה צריך להדליק לי נורת אזהרה גם בקשר אליה, אבל אביגיל תמיד מתאמצת מאד להיות בסדר. אולי תלישת השערות שלה קשורה לזה. כמה אופייני שאצלה המצוקה מתבטאת במשהו שפוגע רק בה, ולא באף אחד אחר.
עכשו היא עוזרת למיכאל לארגן את יעלי למעון ויוצאת לקיטנה שבה היא מדריכה, לוקחת איתה את יוני ואת דוידי בדרך לגן ולתלמוד תורה. אני מודיעה בעבודה על יום מחלה. אמנם הפגישה בבית לין נקבעה לאחר הצהריים, אבל אבא של מיכאל ביקש שנבוא אליהם הבוקר לדבר, ואני לא חושבת שאצליח לתפקד בעבודה בכל מקרה. ענן כבד תלוי מעלינו ומיכאל מסתגר בתוך עצמו כשאנחנו נוסעים לבית של הוריו.
מלכה, אמא של מיכאל, מקבלת אותנו בדלת ומכניסה אותנו תוך פטפוט סתמי: “מיכאל, אתי, מזמן לא הייתם פה. אבא כבר סיים ארוחת בוקר, אבל אולי אכין לכם משהו? אתי נראית קצת חיוורת, אתה שומר עליה, מיכאל?”
היא אשה מבוגרת ונעימה שלא רגילה להחצין רגשות. היא מתעסקת בפיסול אמנותי. תמיד תהיתי על המרחק שבין העיסוק הזה לאורח החיים שלה ושל בעלה. היא מומחית לא לדבר על דברים לא נוחים. לא ביקרתי מעולם בסטודיו שלה. הצצה חטופה מזדמנת בתמונת פסל אשה שעליו היא זכתה פעם בפרס הבהירה לי למה מעדיפים במשפחה שלא לעסוק יותר מדי בעניין. בבית אין זכר לחיים הפרטיים האלו שלה, והיא אשה מסורה שחיה בצלו של בעלה.
ברור שהיא יודעת היטב למה אנחנו כאן, אבל היא שומרת על ארשת נורמלית כמעט לגמרי. היא מתעניינת בשלומם של הנכדים כאילו שום דבר מיוחד לא קרה. תוך כדי הכנת הקפה ופיזור עוגיות יבשות מהצנצנת על צלחת היא מתרכזת בשיחה על הקטנים – שואלת על יעלי, ומשתפת בהתפתחויות האחרונות של הקטן של ציפורה גיסתי, שהחל ללכת לאחרונה. מרגש ממש. אני מנסה לשתף איתה פעולה.
“שרה’לה שלחה מתנה חמודה ליומולדת של יעלי,” אני מעדכנת. “הבנתי שהיא חזרה לארץ?”
מארשת הפנים שלה ושל מיכאל אני מבינה שגם זה נושא שעדיף לדלג עליו. שרה’לה היא האחות הצעירה ביותר של מיכאל. בת הזקונים. היא בת עשרים ושש, לא נשואה, והקשר שלה עם הוריה לא ברור לי. היא עזבה את הבית בגיל שמונה עשרה כדי לעבוד כמדריכה בפנימיה לנערות, ואחר כך נסעה לחו”ל. היא חזרה לארץ לפני מספר חודשים, והשמועה אומרת שהיא התחילה ללמוד באוניברסיטה, אבל ברור שהיא לא קיבלה את אישורו של אביה, ראש הישיבה, ושהיא לא מתגוררת עם ההורים. לפחות היא חזרה לארץ. לפי מה שמיכאל מספר, אבא שלו התנגד נחרצות לנסיעה שלה לחו”ל. הוא גורס שאסור לעזוב את ארץ ישראל שלא לצורך.
“שרה’לה מאד אוהבת את האחיינים,” עונה מלכה חמותי בלקוניות, ולוקחת אותנו לחדר הלימוד של ר’ לייזר, אביו של מיכאל. זה נכון כמובן. שרה’לה שומרת על קשר טלפוני עם מיכאל ועם כולם, ותמיד מתעניינת באחיינים ומבקשת שנשלח לה במייל תמונות. היו תקופות שהקשר התנתק והיא לא ענתה לטלפונים, אבל היא תמיד חידשה את הקשר אחרי זמן מה.
המגש שמלכה חמותי נושאת בידיה עם ספלי הקפה וצלחת העוגיות משקשק כשהיא הולכת במסדרון הצר אל חדרו של בעלה, אבל היא מסרבת להצעתו של מיכאל לעזור לה. אנחנו נכנסים לחדר הלימוד המלא בספרים ומתיישבים, בזמן שחמותי טורחת מסביב לבעלה הרב, מגישה לו את ספל הקפה והעוגיות, מוסיפה חצי כפית סוכר בדיוק כמו שהוא אוהב, ואחר כך מניחה את המגש לפנינו.
כשהיא מסיימת היא נעמדת בצד. ברור שהיא מתכוונת להקשיב לשיחה, אבל היא לא יושבת אתנו, אלא עומדת בפתח החדר בידיים שלובות. המתח ניכר בה, אף שהיא מנסה לשמור על ארשת פנים רגועה.
ר’ לייזר מברך ולוגם מספל הקפה. “נו,” הוא שואל את מיכאל. “אז נרגעתם קצת? הבנות נרגעו?”
זו לא שאלה של השתתפות בכאב, ואין חמימות במבטו. בתוך סערת הרגשות שעוברת עלינו בימים האחרונים אני מצפה לקצת יותר דאגה לנו ולנכדות שלו.
“לא טוב לפעול מתוך רגש. צריך לפעול בשכל. להשליט את השכל על הרגש,” הוא מוסיף בשקט.
ברור שמסתתרת כאן נזיפה. מיכאל היה נסער מאד בשיחת הטלפון בערב שבת, כשסיפר לאביו מה קרה. הוא הרים את קולו ודיבר בכאב. אבא שלו לא אוהב את זה, בלשון המעטה.
אני מתאפקת ממש שלא להתערב. אני מכירה את חמי. הוא ראש ישיבה חשוב, תלמיד חכם, אבל הוא לא אדם חם, אפילו מעט מנותק רגשית. ובכל זאת, הפעם ציפיתי למשהו אחר. זה לא מצב רגיל. מדובר באסון גדול שפקד את המשפחה שלנו, וזה לא הזמן לנזיפות.
מיכאל עצבני, אבל הוא מצליח לשמור על טון מאופק.
“הבנות שבורות מאד,” הוא אומר. “גם אתי. זו לא פגיעה קלה. זה חמור מאד מה שרובי עשה.”
“נו,” אבא שלו אומר. “אבל הוא הפסיק כבר, נכון?”
אנחנו שותקים, מבולבלים.
“צריך לראות לשלוח אותן למטפלת יראת שמים. אולי לריפוי בעיסוק או לחוג. נועה אוהבת לרקוד, לא? אנחנו נשלם.”
מיכאל מכחכח בגרונו. “אבא,” הוא מתחיל. “זה לא כזה פשוט. רובי מסוכן…”
אבא שלו קוטע אותו בכעס. “אני אדבר עם רובי,” הוא אומר. “הוא תלמיד חכם שנכשל. בטח עשה תשובה. מה אתה רוצה? לפגוע לו בשלום בית? מסכנה רות. עליה לא חשבתם? יש לו ילדים קטנים.”
אבא שלו קוטע אותו בכעס. “אני אדבר עם רובי,” הוא אומר. “הוא תלמיד חכם שנכשל. בטח עשה תשובה. מה אתה רוצה? לפגוע לו בשלום בית? מסכנה רות. עליה לא חשבתם? יש לו ילדים קטנים.”
אני כבר לא יכולה יותר לשתוק. אני פולטת בקול קצת יותר גבוה ממה שהתכוונתי את מה שהופך לי את הבטן מתחילת השיחה: “היינו אצל פסיכולוגית ואנחנו הולכים למשטרה היום. להגיש תלונה.”
ר’ לייזר מרים את מבטו אלי בפעם הראשונה מאז שנכנסנו לחדר. “משטרה,” הוא אומר בקול שקט. “מה הפשט משטרה?”
מיכאל מתערב מיד ומסביר בהתנצלות. “יש חובת דיווח, אבא. זה החוק. הלכנו לפסיכולוגית מומחית כדי לשאול איך לטפל בבנות, והיא אמרה לנו שאם לא נלך למשטרה היא תלך. אין ברירה.”
“מה זאת אומרת אין ברירה?” שואל חמי בגערה. “מה פתאום הלכתם לפסיכולוגית? למה צריך שכולם ידעו מה קרה? אתם רוצים להרוס את המשפחה שלנו? את המשפחה שלכם?”
אני מתפרצת. “רובי הרס את הבנות שלי. הוא הרס אותנו. איך הוא העז לעשות כזה דבר? נועה שלי…” אני משתנקת.
“נועה’לה אוהבת לעשות דרמות,” אומרת חמותי מפתח הדלת. “רואים ממי היא ירשה את זה. היא ילדה טובה, אבל היא בטח מגזימה. זה לא טוב לעשות מדבר כזה עסק. גם בשביל הבנות.” הקול שלה קצת מתנצל, והיא מעבירה מבטים לחוצים בין בעלה לביני, אולי מנסה להקל את האווירה הקשה ולהרגיע.
מיכאל מבין כנראה שאני עומדת להתפוצץ. הוא מנסה לסכם את הדברים ורומז לי ולכולם שהשיחה הסתיימה.
“אין מה לעשות אבא,” הוא חוזר ואומר בקול מתנצל. “יש חובת דיווח. נראה מה יאמרו במשטרה.”
“פסיכולוגית, משטרה,” אבא שלו אומר. “עליהם אתם סומכים. הם יאמרו לכם מה צריך לעשות. נו, שיהיה ברכה והצלחה ורפואה שלמה בגוף ובנפש.”
*
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/