בדרך החוצה חמותי מנסה לגשר על האווירה המתוחה בפטפוטי סרק, מוסרת דרישת שלום לנועה ולאביגיל, ודוחפת לי לידיים קופסאות אוכל מוכן וממתקים בשביל הילדים. היא גם שולחת לאביגיל משחה מיוחדת שהיא קנתה לה לטיפול בנשירה החזקה שלה. אני מתקשה לשתף פעולה עם הדיבור השטחי הזה ומיכאל נראה על סף התמוטטות.
שנינו שותקים כל הדרך בנסיעה חזרה, אבודים במחשבות. כשאנחנו מתקרבים הביתה, מיכאל שובר את השתיקה. “אבא ואמא שלי לא מבינים,” הוא אומר, נזהר בכבודם, אבל הפגיעה והכאב מבצבצים מבין המילים. “נועה ואביגיל לא עושות סתם דרמה, וגם אנחנו לא.”
אני מסתכלת עליו מהצד, רואה את הקמט הקטן המוכר לי כל כך במצח הרחב שלו. קמט שמופיע כשהוא ממש מתאמץ לכבוש את רגשותיו.
כשרק התחתנו מיכאל התקשה להתמודד עם הבכי שלי. במריבה הראשונה שלנו הוא גילה כמה הדמעות שלי קרובות לפני השטח, והוא היה מבועת. הוא חשב שהשמים נפלו ושהנישואים הטריים שלנו מתפרקים. לקח זמן עד שהוא הבין שבכי זה לא סוף העולם ושלא חייבים לשמור תמיד על איפוק מושלם.
בתחילת ההכרות שלנו הוא סיפר בנימה כמעט אגבית על חרם שעבר בתלמוד תורה, בכיתה ב’. “איך ההורים שלך הגיבו?” שאלתי בזעזוע. “אבא שלי לא התרגש. הוא אמר שככה זה ילדים ושזה יעבור.”
“וזה עבר?” שאלתי.
“את רואה ששרדתי לספר,” מיכאל ענה אז בשמץ של אירוניה. לקח זמן עד שלמדתי להבחין בפער בין סבר הפנים הרגוע והמחויך שלו לקמטוט המסגיר במצח, ועד שהצלחנו לדבר באמת על רגשות ולתת לדמעות לזרום.
“יכלו לגלות קצת אמפתיה,” אני אומרת עכשו. הלב שלי כואב פיזית, ואני מרגישה נבגדת ומושפלת. לא ציפיתי לחיבוק חם, אבל כן להבנה ולרחמים. לפחות מצד חמותי. חמי התייחס אלינו כאל ילדים קטנים וזה היה מערער. אולי באמת הגזמנו? אני מזכירה לעצמי שזה אמיתי. הבכי המטלטל של אביגיל, הדמעות של נועה, הסיפור הבלתי נתפס שלהן שטפטף במילים מגומגמות, מדממות.
“אמא שלך כל כך עסוקה בהכחשה, שהיא לא שאלה פעם אחת על נועה ואביגיל, ואפילו לא שאלה אותך איך אתה. ואבא שלך, לא מבין בכלל כמה זה חמור ולא מוכן להקשיב.”
“את צודקת, אתי,” מיכאל אומר. הוא נסער, כועס, ומנסה לעכל את מה שקרה שם בחדר. “במקום לכעוס על רובי ועל מה שהוא עשה, אבא שלי כועס על שאנחנו מדברים על זה.”
“כמו תמיד.” אני עונה במרירות. “רובי הוא קדוש ואנחנו הלא בסדר.”
קל ללבות את הכעס הפנימי, אבל האמת שאני דואגת מאד. הילדות שלנו צריכות משפחה. הן צריכות סבא וסבתא. כולנו צריכים. האם ההורים של מיכאל יתעשתו, או שזו תחילתה של מריבה גדולה?
מיכאל מתכווץ. הידיים שלו רועדות על ההגה כשהוא מנסה להרגע ולהדוף את הפגיעה. “אבא שלי יבין בסוף,” הוא אומר בקול שקט, כמעט מתחנן. אני ממש מקווה שהוא צודק.
האדרנלין מהעימות שוקע ואתו ההפנמה של הסיטואציה הבעייתית. מיכאל לא רגיל להתווכח ככה עם אבא שלו, ואני שומעת את הספק ואת הלחץ מחלחלים לקולו כשהוא מוסיף בהיסוס: “אבל את בטוחה שצריך לערב משטרה?”
האדרנלין מהעימות שוקע ואתו ההפנמה של הסיטואציה הבעייתית. מיכאל לא רגיל להתווכח ככה עם אבא שלו, ואני שומעת את הספק ואת הלחץ מחלחלים לקולו כשהוא מוסיף בהיסוס: “אבל את בטוחה שצריך לערב משטרה?”
הלב שלי שוקע. המילים של אבא שלו כבר הצליחו לערער אותו ואני מרגישה שהוא קצת מתרחק. זה מפחיד ואני מנסה להאחז בכח בתחושת הביחד שלנו.
“הפסיכולוגית אמרה שאין ברירה,” אני חוזרת ואומרת, בשבילו אבל גם בשבילי. “אם לא נלך להתלונן היא תלך. עדיף לכולנו שזה יבוא מהצד שלנו.”
*
אחרי הצהריים אנחנו נוסעים עם הבנות למרכז ההגנה בית לין. מיכאל לחוץ מאד. יש בערב שיעור שבועי קבוע של אביו שהוא נוהג ללכת אליו, והוא לא רוצה להיעדר. גם ככה הכל מתוח, וחשוב לשמור על איזושהי נורמליות משפחתית.
מיכאל הוא באמת בן מסור וטוב. הוא לא מתמרמר על כך שאביו מעדיף את רובי על פניו וכבר קיבל תפקיד בישיבה. רובי הוא המבריק והכריזמטי מבין האחים, ולכן בן טיפוחיו של אביו. מיכאל הוא איש צנוע ולא שאפתן, ונראה לי שהוא אפילו מעדיף שלא להיות חלק מהישיבה של אביו, להיות חופשי מעול הציפיות הכבדות שלו.
בית לין נמצא בפאתי העיר, מרוחק מהשכונות החרדיות, והאווירה בו אחרת. העיצוב נעים ומרגיע, יש אזורים דיסקרטיים להמתנה מחוץ לחדר, מופרדים במחיצות, וכולם מתייחסים אלינו בחביבות רבה. אין הרגשה של תחנת משטרה בכלל, ושנינו נרגעים קצת.
רוני העובדת הסוציאלית מכניסה את כולנו לחדר שלה ופותחת את התיק. “בואו נתחיל מההתחלה,” היא אומרת. “למה אתם כאן?”
“דוד שלהן הטריד אותן,” אני אומרת. הביטוי צורם על לשוני. איפה קלטתי אותו? אולי אצל הפסיכולוגית?
רוני נותנת לי לספר את הסיפור קודם כל, ומקשיבה כשאני כושלת במילים. זה הסיפור של הבנות שלי, לא שלי, ורוני גם לא רוצה להכנס לפרטי הפגיעה. היא בעיקר מתעניינת בדינמיקה המשפחתית, שואלת כמה ילדים יש לנו, איפה הם לומדים, מה תדירות הקשר שלנו עם רובי ומשפחתו.
“כל הכבוד לכם,” היא אומרת. “אתם נראים משפחה דואגת ותומכת.”
היא מבקשת לדבר בנפרד עם נועה ועם אביגיל, כדי לשמוע את הסיפור שלהן, ואחר כך לדבר לבד אתי ועם מיכאל, לפני שהבנות יכנסו לתשאול אצל החוקרות.
בזמן ששתי הבנות יושבות עם רוני אני ניגשת לפינת הקפה ומערבבת לנו שתי כוסות קפה רותח. כשאני מסתובבת אל מיכאל עם שתי כוסות הקרטון החמות בידיים, אני תופסת אותו מגניב מבטים חטופים בשעון. השעה מתאחרת, והוא עלול להפסיד את השיעור.
“אתה יכול ללכת,” אני אומרת לו. “אנחנו בידיים טובות. אני אסתדר.”
אני שמחה שמיכאל הגיע אתנו ומעריכה את זה מאד. זה מציג אותנו כמשפחה מאוחדת ומתפקדת, וטוב שהוא ראה את המרכז בעצמו ושהוא אתי בכל זה. אבל אני יודעת שחשוב לו להשתתף בשיעור. גם ככה העניינים רגישים מאד, ואם לא היתה תלויה מעלינו החרב המאיימת של חובת הדיווח, לא בטוח שהוא היה מחזיק מעמד בהחלטה להגיע לכאן היום.
“את בטוחה?” מיכאל שואל, “זה באמת בסדר? לא יפריע לבנות שאלך?”
אני מאשרת לו שוב שזה בסדר, והוא משחרר אנחת רווחה קלושה ויוצא.
“תגידי לבנות שאני אוהב אותן ושהייתי חייב ללכת לשיעור של סבא,” הוא אומר לי בדרך החוצה.
אביגיל יוצאת בעיניים אדומות. אני מחבקת אותה ושואלת איך היה. נועה מתנתקת מהאוזניות ומתכוננת להכנס אל רוני, אבל היא מתעכבת לרגע להקשיב לתשובה של אביגיל. אביגיל מחזירה לי חיבוק חזק ומחייכת אל נועה.
“היה בסדר,” היא עונה, עיניה מחפשות מסביב. “איפה אבא?” היא שואלת בחשש, מבחינה מיד בחסרונו. אני מרגיעה אותה ואת נועה, שלא שמה לב עד עכשו ליציאה שלו, ומעבירה להן את המסר של מיכאל.
אחרי שנועה מסיימת, אני נכנסת לבד לחדר של רוני ומסבירה גם לה שמיכאל היה מוכרח לצאת.
“איך את, אתי?” שואלת רוני. “זה בטח נורא בשבילך.”
זו פעם ראשונה שמישהו רואה אותי ושואל עלי, ואני מתבלבלת. העיניים שלי מתמלאות דמעות. עד עכשו התרכזתי בנועה ובאביגיל, בכאב ובלחץ של מיכאל, במורכבות המשפחתית הגדולה ואפילו ברות ובמשפחתה. במעמקי התודעה שלי רובצת תחושת אשמה קשה מאד. במשך שנה לפחות התעלמתי מסימני האזהרה. מכאבי הבטן התכופים של נועה ומהכעס שלה על כל העולם, מנשירת השיער ומההסתגרות של אביגיל, ומהיחס המשתנה של שתיהן אל רובי. תליתי את זה בהתבגרות שלהן ופספסתי בענק.
אם רק היית בבית יותר. אם רק היית מדברת איתן על מוגנות יותר. אם רק היית נגישה יותר. אם רק היית שמה לב יותר.
“אני בסדר,” אני ממלמלת, מקנחת את האף בטישו מסמורטט. “העיקר שהבנות יהיו בסדר.”
אני עייפה, כל כך עייפה.
רוני לא לוחצת. היא מתחילה לעשות סדר במושגים. “קודם כל חשוב לדעת שיש מספר רמות של פגיעה. יש הטרדה, שהיא התייחסות חוזרת, לא נעימה, אחרי שהאדם הראה למטריד שהוא לא מעוניין בהתייחסות הזו. יש גם מעשים מגונים קלים שנכללים בהטרדה, והקו הוא קצת אפור, אבל מעשה מגונה הוא רמה אחת מעל הטרדה. זה בדרך כלל השם שניתן בחוק למעשים הכוללים נגיעות בגוף של אדם אחר, שלא בהסכמה. גם מעשים שאדם עושה בגוף של עצמו הם מעשים מגונים, אם הוא עושה אותם בפני אדם אחר. מעל זה יש סוגים שונים של אונס, שהוא מעבר לנגיעה ועוסק גם בחדירה, גם באמצעות חפצים, שלא בהסכמה.”
אני מתחלחלת כולי. לא רוצה לשמוע את המילים האלו. לא רוצה להיחשף למושגים האלו בכלל. החדר מסתחרר סביבי ותחושת הבחילה משתלטת עלי.
רוני ממשיכה בעדינות: “במקרה של קטינות, בפרט מתחת גיל שש עשרה, אין דבר כזה הסכמה. כל מעשה נחשב שלא בהסכמה והחוק מתייחס אליו בחומרה רבה.”
“מה לגבי הסודיות?” אני שואלת.
אני מבועתת מכך שהבנות שלי ייפגעו שוב, שכולם ידעו מה קרה להן.
רוני מרגיעה אותי. “ברור שהסודיות תישמר,” היא מבטיחה. “לפי החוק קיים איסור על פרסום פרטים העלולים להביא לזיהוי של הנפגעים. בפרט כשהם קטינים.”
רוני מסבירה שבשלב הבא הבנות שלי ייכנסו לחוקרות מומחיות בחקירות ילדים ונוער, כדי לעשות הערכה ראשונית ולהבין במה מדובר. “מכיוון שהן קטינות, אנחנו צריכים שתאשרי להן להיחקר כאן. את יכולה לסרב כמובן.”
אני מתנשפת בחדות. “מה זאת אומרת? אני יכולה לא להסכים ופשוט ללכת איתן הביתה? מה יקרה אז?”
עד עכשו התנהלנו בתחושה של חוסר ברירה. הפסיכולוגית הבהירה לנו שהחוק מחייב אותנו להתלונן במשטרה, והיה בזה משהו מאד מרגיע, מתברר. זו לא באמת היתה החלטה שלנו, וגם מול משפחתו של מיכאל היה לנו תירוץ מהמוכן. הפאניקה עולה בי. איך אני עושה החלטה כזו עכשו? מה ההשלכות שלה?
רוני מזהה את החרדה שלי, היא מסבירה: “אם לא תסכימי לא יקרה כנראה כרגע דבר. אנחנו נעביר דיווח למשטרה, ואת לא תיחשבי המדווחת. המשטרה תחליט לגבי החקירה של הבנות, ובהתאם לכך יוכרע גורל התיק. אבל תמיכה שלך בבנות היא חשובה מאד. אם הן לא ימסרו עדות מלאה, המשטרה לא תוכל להכין את התיק להעמדה לדין כי לא יהיה לה חומר, והתיק ייסגר.”
אני לא מבינה. מה המשמעות של חובת דיווח, אם כך? חשבתי שכל העניין הוא להוציא את ההחלטה מידי ההורים ולהכריח אותם לפעול. מה אני עושה עכשו? מיכאל לא כאן. אני צריכה להתקשר להתייעץ אתו? הוא באמצע השיעור, ואני לא יודעת איך הוא יגיב. אין לי מושג כמה הלחץ של אבא שלו משפיע עליו וכמה הוא מסוגל להתרכז רק בטובת הבנות. האמת היא שאני בעצמי לא בטוחה מה טובת הבנות. גם הן צריכות משפחה, וההשלכות עלולות להיות קשות מאד גם עבורן.
“אני לא יודעת מה לעשות,” אני לוחשת, מרגישה את החדר מסתובב סביבי.
“את צריכה לראות קודם כל את הבנות שלך לנגד עיניך,” רוני אומרת בקול מרגיע, ומגישה לי חבילת טישו. אני נתלית במילים שלה, מנסה לעשות סדר במחשבות המבולבלות שלי.
“איך הן ירגישו אם הדוד שלהן יחמוק מעונש והן יחשבו שלא התייחסתם ברצינות לסיפור שלהן? מה תהיה ההשפעה עליהן מבחינה נפשית? גם לזה עלולות להיות השלכות קשות.” רוני אומרת.
שני הצדדים כבדי משקל. נועה ואביגיל כל כך צעירות, ולספר כזה סיפור למישהו זר זה קשה כל כך. ואיך המשפחה תגיב להחלטה שלנו? כבר התחלנו לטעום ממה שמצפה לנו.
“למה שלא תשאלי את נועה ואת אביגיל?” רוני מציעה ברוב חכמה. “הן נראות לי נבונות לגילן ויודעות מה הן רוצות ולמה הן מסוגלות. והרי מה שהכי חשוב לך בסיפור הזה הוא הטובה שלהן, נכון?”
זה פתרון טוב. אני קוראת לנועה ואביגיל ומכניסה אותן לחדר של רוני. רוני יוצאת כדי לאפשר לנו פרטיות. אני שואלת את הבנות מה הן רוצות שיקרה עם הסיפור. רומזת להן שכנראה לא יהיה להן קל לדבר עם החוקרת.
להפתעתי, שתיהן רוצות להמשיך. “באנו עד כאן אמא,” נועה אומרת. “עדיף שנגמור עם זה ודי. נחמדים אלינו כאן ואני רוצה שהמשטרה תדע ושיטפלו בו.”
אביגיל מאשרת גם. “אם לא נספר לחוקרת לא יקרה לו כלום, נכון? אז אני מעדיפה לספר.”
גם עכשו, למרות המתח והקושי, שתיהן יודעות מה הן רוצות.
נועה אומרת, “הוא אמר לנו שאנחנו בחיים לא נעז לספר, ושאף אחד לא יאמין לנו גם ככה. אנחנו לא כאלו חלשות.”
עכשו, כשהסוד כבר פרץ מהן החוצה, הזכרונות הכואבים מציפים והן לא רוצות לחזור ולקבור את הסיפור. הן לא מוכנות שזה יעבור לו בשקט.
אביגיל רק מבררת שוב בקול מבוהל: “אבל את ואבא לא כועסים, נכון? אתם חושבים שזה בסדר לרצות שהוא ייענש?”
“בטח שזה בסדר,” אני מבטיחה להן. “אנחנו אוהבים אתכן בכל מקרה ואין על מה לכעוס. לא עשיתן שום דבר רע.” זה רובי הרשע בסיפור ועליו אני כועסת. וזו ההחלטה שלי.
ביני לביני כבר החלטתי שלא לערב את מיכאל. כנראה משמים הוא לא כאן אתנו, ואני מקווה שהוא לא ידע שהיתה לנו בחירה. הלב שלי אומר לי שזה הדבר הנכון. הילדות שלי ייפגעו אם לא נמשיך עם התלונה, ועמוק עמוק בפנים, זו באמת ההחלטה שלי.
אני, אתי, אמא של אביגיל ושל נועה, רוצה מאד לעמוד לצד הבנות שלי במלחמה הזו ולראות את מי שפגע בהן נענש. השאלה של אביגיל ומה שהיא ונועה מספרות מעוררים בי זעם קמאי, אז אני חוזרת לרוני ואומרת: “אני מאשרת חקירה של הבנות.”
*
אני יושבת בחוץ ומתבשלת במיץ של עצמי, בזמן שהבנות נכנסות אל החוקרות. כרגיל אני עוסקת בספורט החביב עלי, וצועקת על עצמי תוכחות נמרצות בתוך הראש.
אתי, מה עשית, מה עשית? את נורמלית? מה תגידי למיכאל? את מתכוונת להזכיר את זה בכלל? איזו מין אמא את? איזו מין אשה? מי אמר בכלל שזה מה שטוב בשבילן? עם מי התייעצת?
אבל יש בי גם קול קצת מרוצה מעצמו, שמריע לי. התנהגתי כמו אמא. יש שיאמרו רגשנית, יש שיאמרו חצופה, אבל הקשבתי לילדות שלי ולעצמי וקיבלתי החלטה שאני מרגישה שהיא נכונה. הילדות שלי לא סיפרו לי במשך שנים כי חשבו שאני אתפרק, אבל הנה, לא התפרקתי, והן מצליחות לדבר אתי ולומר לי מה הן רוצות.
אבל יש בי גם קול קצת מרוצה מעצמו, שמריע לי. התנהגתי כמו אמא. יש שיאמרו רגשנית, יש שיאמרו חצופה, אבל הקשבתי לילדות שלי ולעצמי וקיבלתי החלטה שאני מרגישה שהיא נכונה. הילדות שלי לא סיפרו לי במשך שנים כי חשבו שאני אתפרק, אבל הנה, לא התפרקתי, והן מצליחות לדבר אתי ולומר לי מה הן רוצות.
הלביאה הפנימית שבי שמרגישה מוכה וחבולה מאז יום שישי השחור שלנו מתעודדת מעט.
זה לוקח זמן, אבל בסוף הן אחרי, והן לא נראות כאילו היה קשה מדי. להפך. הן אומרות שהחוקרות היו נחמדות, ויש משהו משוחרר קצת יותר בתנועות הגוף של שתיהן. אני משאירה אותן להחליף חוויות בקול שקט בתא ההמתנה, ונכנסת לדבר עם החוקרות ועם רוני.
שולה, חוקרת הנוער, נראית אשה רגילה לגמרי. קטנטונת כזו ונמרצת, ולא לבושה במדים אלא במכנסיים משופשפים ובחולצה מכופתרת גדולה. לא הייתי מעלה בדעתי שהיא חוקרת במשטרה. גם החדר נראה יותר חדר טיפולים מחדר חקירות משטרתי.
“אתי,” היא אומרת, “הבנות שלך גיבורות ומקסימות. איזו שפה, איזו פתיחות רגשית! כל הכבוד לך.”
אני שמחה לשמוע, אבל לא באתי כדי שיספרו לי על הבנות המקסימות שלי. זו לא אספת הורים בבית הספר.
שולה שואלת אותי מה הן סיפרו לי. מבררת בעדינות את הפרטים. מובילה אותי לדייק. אחר כך היא מסתכלת בדפים שלה ואומרת: “הן כנראה לא סיפרו לך את כל הסיפור. זה נורמלי. הרבה פעמים הסיפור מגיע בשלבים.”
היה עוד? לא מספיק מה שידעתי עד עכשו? גם ככה אני לא ישנה בלילה. זה כמו חלום בלהות ממושך שאי אפשר להתעורר ממנו.
שולה מוסיפה פרטים. זו לא רק הטרדה. היו בהחלט מעשים, אפילו חמורים מאד.
“מעשים חמורים אבל לא מעבר,” אני אומרת. מתנחמת בעובדה הלא מנחמת הזו. יש יותר גרוע. ברוך השם. אני מרגישה קהות חושים. שריון כזה שעוטף את הלב, מצנן את שק הדמעות.
“אז מה עכשו?”
“עכשו התיק יעבור למשטרה, לידיים של חוקר ממונה בתחנה. יכול להיות שהוא ירצה מכם השלמות, ממך וממיכאל. הוא יצור אתכם קשר, ותקבלו כמובן מספר תיק וגישה, כדי שתוכלו לעקוב אחרי ההתקדמות.”
אני שואלת על טיפול לבנות, ורוני מהנהנת: “בשביל זה יש מרכז מיטל. הם נותנים טיפול בחינם לקטינים במצב שלכם. אנחנו נעביר להם את הפרטים ותקבעו איתם.”
בדרך חזור הביתה אנחנו עוצרות לגלידה. אם זה לגיטימי אחרי ביקור אצל רופא שיניים, למה לא עכשו? אני מתפעלת מכמה נורמליות אנחנו נראות. אני מזמינה את הפרוזן תות־בננה הנצחי, והן מנסות טעמים חדשים ומעמיסות סוכריות, שוקולדים וסירופ. הן מתווכחות בלהט מי בחרה בגלידה היותר שווה, ואנחנו מתעלמות מהשולחן המתנדנד, מהניגוב הלא מקצועי של המשטח שהשאיר עליו סימנים מכוערים ומהשעה המתאחרת. הבייביסיטר תעלה הון והקטנים בבית מחכים להשכבה, אבל אנחנו חוטפות כמה רגעים של שקט מנחם ומתוק. בתוך הלב אני מקווה שמיכאל חזר כבר מהשיעור ושחרר את הבייביסיטר לדרכה, ואולי ככל שנתעכב כך הוא יתקדם יותר במקלחות.
תקוות שווא. הבייביסיטר עדיין בבית, והקטנים מחכים לי עייפים ורעבים לתשומת לב אמהית.
כשמיכאל מגיע הביתה אני כבר אחרי ההשכבה, ואין לי כח לכלום. הוא רוצה לשמוע מה היה, ואני חוסכת במילים. מדלגת על ההתלבטות אם לאפשר לבנות להיחקר ועל האישור שלי, בתקווה שמיכאל לא ידע שהחלטתי בלעדיו. אני מספרת לו מה החוקרת אמרה לגבי החומרה של הפגיעות.
“איפה אתה היית?” אני שואלת בזעף. היום הזה היה מורט עצבים, ההשכבה של הקטנים המותשים היתה ארוכה ומעייפת והסוד שאני מחביאה מכביד עלי.
“אבא שלי הכין לי אמבוש,” מיכאל עונה בשקט. “אל תשאלי איזו סצנה הזויה.”
*
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
3 Responses
וואו ממש אוהבת את הכתיבה מגוף ראשון.. סיפור מטלטל
תודה לך על הכתיבה הפתוחה שלך.
כילדה הוטרדתי על ידי דוד ופחדתי לספר להורים שלי.
אני שמחה שיש היום מודעות.
הלוואי שזה היה עוצר את האנשים התוקפנים והרעים האלה, אבל נראה שמחלות נפש ויצר הרע לעולם ישארו. לפחות נעזור לנפגעות לדווח, לעצור את ההטרדה בשלב מוקדם ככל האפשר ולקבל טיפול.
וואו.. סיפור כואב.
נראה שהסבא יכריח אותם לבטל את התלונה