השיעור אכן הסתיים לפני שאנחנו חזרנו, אבל ר’ לייזר רמז לו להשאר. כשאחרון התלמידים סיים לשטוח את שאלותיו ויצא לדרכו, חמי פנה למיכאל וביקש שיתלווה אליו הביתה. “ביקשתי ממוישי לבוא לשבת אתנו, וגם מיצחק מאיר. צריך לחשוב בהיגיון מה לעשות, בלי ההיסטריה של הנשים.”
מוישי הוא בעלה של שירה, אחותו הבכורה של מיכאל. יצחק מאיר הוא תלמיד של ר’ לייזר חמי, עסקן הבוחש בפוליטיקה הפנים־קהילתית. הוא מלווה את ר’ לייזר כבר שנים ומשמש כעין גבאי. הוא מסדר עבור אבא של מיכאל הרבה מהעניינים הטכניים של הישיבה, וגם מעבר.
ר’ לייזר רצה לדבר עם מיכאל מהר ככל הניתן, והוא ניצל את ההזדמנות הראשונה.
למיכאל לא היתה ברירה. הוא הרגיש לכוד, אבל הוא התלווה אל אביו בצייתנות. כשהם הגיעו לבית הוריו, מוישי ויצחק מאיר כבר ישבו ליד השולחן בסלון, ונראה היה שהם עודכנו בפרטים. מלכה, אמו של מיכאל, לא נראתה בשטח, אבל יצחק מאיר הכיר את המטבח הקטן והוא דאג לשתיה חמה עבור הרב.
כשמיכאל נכנס, מוישי קם וחיבק את כתפו. “דבר נורא,” הוא מלמל. “נורא ואיום. אנחנו מתפללים בשבילכם שתצאו מחוזקים.”
“תשבו, תשבו,” ר’ לייזר ביקש, והתיישב בכבדות בכסאו. “צריך לדבר למעשה, חשוב שנהיה מעודכנים ונחליט יחד מה אנחנו רוצים שיקרה. לפעמים מתנהגים בפזיזות ובלי מחשבה, מתוך כאב, ואפשר להבין, אבל יש כאן דברים רציניים מאד על כף המאזניים.”
“כמו מה?” מיכאל שאל בשקט. הכל נראה לו סוריאליסטי.
ר’ לייזר השתהה כדי ללגום במתינות מכוס התה, ורק אחר כך הוא ענה למיכאל: “השם של הישיבה. חילול השם. והשלום בית של רות.”
יצחק מאיר כחכח בגרונו, והוסיף מהצד: “אם יורשה לי, ר’ לייזר, השם הטוב של הבנות של ר’ מיכאל הכי חשוב. עוד מעט שידוכים, מי ירצה להתחתן איתן ככה? אם יתחילו לדבר ברחוב, מה יהיה? כמה שפחות אנשים ידעו, יותר טוב.”
יצחק מאיר כחכח בגרונו, והוסיף מהצד: “אם יורשה לי, ר’ לייזר, השם הטוב של הבנות של ר’ מיכאל הכי חשוב. עוד מעט שידוכים, מי ירצה להתחתן איתן ככה? אם יתחילו לדבר ברחוב, מה יהיה? כמה שפחות אנשים ידעו, יותר טוב.”
מוישי ישב והסתכל על מיכאל בעיניים רחומות תוך שהוא ממולל את זקנו הארוך, וחיזק את דבריו של יצחק מאיר: “הוא צודק, מיכאל. אתה יודע. בשביל מה אתה צריך שהשם של המשפחה שלנו יסתובב ככה בפה של האנשים?”
למוישי יש בת בת שבע עשרה. אוטוטו כבר מתחילים לדבר בה נכבדות, ולכן כנראה היה לו חשוב לשכנע את מיכאל שעדיף לסגור את הדברים בשקט.
“רובי צריך להיות מורחק מהישיבה, וצריך לטפל בבנות הכי טוב שאפשר, ואולי גם אתה ואתי צריכים עזרה. אולי תסעו לחופש כל המשפחה. אפילו בחוץ לארץ. השווער בטח מסכים שזה מקום של צורך גדול…”
מיכאל הסתכל על גיסו בעיניים קמות. “מוישי, בדקת שהוא לא פגע בגיטי שלך? ברחלי? הן גם היו שם בבית הרבה. בשבתות…”
מוישי נאטם. “שאלתי אותן ולא היה שום דבר. שום דבר. היינו יודעים.”
הוא שלף סיגריה, נעמד ליד החלון והדליק אותה בידיים רועדות, בלי להסתכל על מיכאל.
יצחק מאיר אמר בשקט: “הכי חשוב שנהיה מאוחדים בזה ונדע מה קורה. אנחנו לא צריכים שהמשטרה תגיד לנו מה לעשות. כולם יפסידו מזה.”
מזל שרובי לא היה שם… הוא בטח היה משתלט על השיחה כמו תמיד, מנתח בחן ובכשרון מרשימים את המצב ולא מותיר למיכאל ברירה חוץ מלהנהן בצייתנות. אבל מטבע הדברים הוא לא היה נוכח, ומיכאל יישר את גבו השחוח.
“המשטרה כבר יודעת,” הוא אמר בהתרסה. “כבר אמרתי לאבא. יש חובת דיווח ופתחנו תיק. זה כבר בידיים שלהם.”
הדיון מבחינתו היה אמור להסתיים בנקודה הזו. מה כבר יש להוסיף? רוצים לצעוק עליו ולגעור בו, הם מוזמנים, אבל למה בעצם הם חותרים? הרי ברור שלכולם עדיף לשמור על זה בסודיות מוחלטת ככל האפשר. זה לא שהוא ילך לפרסם.
“נו, פתחתם תיק. אפשר גם לסגור,” יצחק מאיר ענה בידענות. “לפי החוק כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להיות מכוסים זה לדווח. הם ירצו מכם הסכמה לחקור את הבנות. רק אל תאשרו, והתיק כבר ייסגר.”
מיכאל מולל את שולי המפה בידיים לחות. “אני צריך ללכת הביתה,” הוא אמר. בנקודה הזו הוא רק רצה לברוח משם. “אתי מחכה לי עם ההשכבה של הקטנים.” הוא נעמד כדי ללכת.
“תחשבו על הדברים,” סיכם יצחק מאיר את הדיון. “אנחנו רק רוצים לעזור, וחשוב מאד לעבוד ביחד. אנחנו יכולים לסמוך עליכם ר’ מיכאל, נכון?”
*
כשמיכאל מתאר לי את המפגש בבית אביו, אני מקשיבה בשקט נדהם.
“הם בעצם ניסו ללחוץ עליך,” אני אומרת. “אבל מה האיום?”
“שכולם ידעו,” מיכאל אומר. “שהשידוכים של הבנות ייפגעו.”
“אבל אסור לפרסם,” אני מסבירה לו את מה שרונית הסבירה לי. “המשטרה חייבת לשמור את כל הפרטים בסוד.”
“מישהו בטוח יפלוט משהו,” הוא אומר. אבל אני לא מבינה את ההיגיון וכנראה גם הוא לא ממש מבין.
“הם רוצים לא לאבד שליטה על כל העניין,” אני מעלה השערה. “אבא שלך רוצה שתמשיך להיות מחויב לנאמנות המשפחתית ותעביר הכל דרכו ודרך יצחק מאיר, כך שהוא יוכל לוודא שרק מה שהוא רוצה קורה.”
מיכאל מתרגז. “די אתי,” הוא פולט. גם אם הוא בעצמו חושב כך, קשה לו לשמוע אותי מעבירה ביקורת ישירה על אביו.
“אז מה,” הוא שואל, “הסכמת שיחקרו אותן? כבר מאוחר בשביל לסגור את התיק כמו שיצחק מאיר הציע, לא?”
אני לוקחת נשימה עמוקה. נראה שהסוד כבר לא ממש סוד, ואני מרגישה את הפגיעות של מיכאל ואת המריבה המתקרבת.
“יודע מה, מיכאל? תגיד להם שזו החלטה שלי, ושלא שאלתי אף אחד. שיאשימו אותי אם הם רוצים. גם ככה הם מתייחסים אלי כאל אשה היסטרית.”
מיכאל לא מגיב, אבל תנועות הגוף שלו מראות שהוא נפגע. זו באמת היתה אמירה קצת פוגעת – כאילו אנחנו לא באותו צד, לא ביחד בסיפור הזה.
אנחנו הולכים לישון בשתיקה עצבנית, ואני רק מקווה שהוא לא מאשים אותי גם.
בבוקר הבא אני מכריחה את עצמי לקום ולצאת לעבודה. זה לא יועיל לחשבון הבנק אם אני אאבד את העבודה הזו, וזה גם טוב בשבילי להיחלץ קצת מהאווירה הקשה בבית. אני עובדת על אוטומט, מתקתקת משימות. מתנתקת. אין לי זמן ורצון להתעסק ברגשות אשמה על כך שאני שוב מפקירה את הילדים לטובת יום עבודה ארוך.
בשתים עשרה בצהריים בערך אני מקבלת טלפון מאדם לא מוכר. שמו יוסי עטיה, והוא החוקר הממונה על התיק שלנו. יש לו מספר שאלות בקשר לתיק. אני מוצאת לי פינה שקטה במשרד ומתיישבת לענות בצורה רגועה.
יוסי שואל איפה אנחנו גרים, וכמה זה קרוב לבית של רובי. (קרוב מאד. מרחק הליכה של חמש דקות.) הוא מברר מה סדר היום של רובי, איפה הוא נמצא בשעות היום, (בישיבה של חמי.) מתי בערך הוא חוזר הביתה, (בסביבות שבע, אבל אחר כך הוא יוצא שוב ללמוד בבית כנסת השכונתי.) לבסוף הוא שואל אם רובי יודע שהתלוננו. אם נראה לי שהוא מרגיש שמשהו השתנה, שהבנות סיפרו לנו.
אני אומרת לו שאני לא יודעת. אנחנו לא דיברנו אתו מאז, ולא נראה לי שרות אשתו אמרה לו משהו, אף שהיא יודעת. היא אמרה לי מפורשות שהיא לא מתכוונת לומר לו כלום. יכול להיות שאבא של מיכאל כן רמז, אבל גם זה לא מסתבר. חמי רוצה קודם ללחוץ על מיכאל, למזער את הנזק ככל האפשר.
“זה טוב,” אומר יוסי החוקר. “הייתי רוצה להפתיע אותו. לחלץ ממנו הודאה כמה שיותר מהר. זה יחסוך הרבה בעיות אחר כך.”
אני תוהה אילו בעיות זה יחסוך. נראה לי שאנחנו כבר בתחתית, אבל כנראה תמיד יש יותר עמוק. יוסי מסביר לי שכדי שהצדק ייעשה, הבנות יצטרכו להעיד מולו, אולי אפילו להתעמת אתו, וזה יהיה מאד קשה נפשית. לפעמים מתלוננות נשברות בשלב הזה. אם תהיה הודאה זה יהיה קל יותר במשפט.
“ממש כדאי שתהיה לנו הודאה ביד,” יוסי ממשיך ללחוץ. “רוב התיקים מהסוג הזה הם מילה כנגד מילה, והרבה פעמים הם נסגרים אפילו שאנחנו יודעים שהבן אדם אשם, רק כי אין לנו איך להוכיח את זה. זה מתסכל מאד.”
אני קצת בשוק. “מה זאת אומרת?” אני שואלת. “יכול להיות שלא יקרה עם זה כלום? אז בשביל מה בכלל לבוא להתלונן?”
יוסי מנסה להרגיע אותי. “להתלונן זה חשוב בכל מקרה, כי יכול להיות שיש עוד נפגעות ושנמצא ראיות, וגם הבן אדם שיודע שהוא נחקר ושבודקים אותו אולי יירתע ויפסיק לפגוע. אבל אצלכם זה מראש יותר קל כי זה שתי אחיות קטינות, וגם באתם מהר כשהארוע טרי. התיק שלכם אמין והוא יחזיק. בכל זאת כדאי להוציא ממנו הודאה.”
אני בעד כמובן, אבל מנסה להבין לאן הוא חותר.
“מיכאל בעלך, יש לו קשר טוב אתו?” יוסי שואל.
“היה,” אני עונה אוטומטית. ככל שאני יכולה להעיד, מיכאל כרגע מתקשה להזכיר את השם שלו.
“אז אולי שילך להתעמת אתו עם מכשיר הקלטה? יוציא בשבילנו הודאה? את חושבת שאם הוא ידבר אתו ישירות רובי יודה?”
אני שותקת. לא יודעת מה לענות. לא בטוחה איך מיכאל יגיב. כן, יש סיכוי מסוים שרובי יודה. אולי לא בפה מלא, אבל אם מיכאל יזרוק לו את הדברים בפנים, יתבע ממנו הסברים, יכול להיות שהוא יודה ויתנצל, בדרכו הכריזמטית והשובבית. יש בו מן הילדון המפונק שבטוח שהכל ייסלח לו, והוא בטח לא מעלה בדעתו שהעזנו לערב משטרה.
בסוף אני אומרת ליוסי שאשאל את מיכאל. אני לא בטוחה שזה ילך, אבל שווה לנסות.
*
אני כבר למעלה מחצי שעה בהפסקה, וראש הצוות שלי נועצת מבט מוזר כשהיא עוברת ליד החדרון שבו אני מסתגרת, אבל אני לא מסוגלת לחזור לעבודה עכשו כאילו כלום. אני מפנה את גבי לכיוון הדלת. שלא יראו את פני הנסערות. זו כבר שעת צהריים מאוחרת, ומיכאל זמין. אני מתקשרת, מתעלמת מזה שאנחנו באמצע מריבה לא פתורה מהלילה ומספרת לו על שיחת הטלפון מהחוקר.
מיכאל מקשיב. שואל שאלות קצרות, לקוניות, מנסה להבין מה תעזור הודאה בשלב הזה, ואז עונה בשלילה.
“מספיק שהלכנו למשטרה,” הוא אומר. “אני לא יכול לעזור עוד יותר לעונש שלו. זה אח שלי. יש לו ילדים, וזה לא כיבוד הורים ככה. תחשבי על אבא ואמא שלי.”
“אתה מרחם עליו?” אני שואלת.
“אני שונא אותו. אני נגעל ממנו לגמרי. איך את יכולה בכלל לחשוב כזה דבר? מצדי שישב בכלא עד סוף החיים שלו. אבל אני לא יכול להיות אקטיבי בסיפור הזה. גם ממש לא בטוח שזה יעזור… את מכירה את רובי. הוא יודע לצאת מהכל בדיבורים. שהמשטרה תעשה את התפקיד שלה.”
אני חוזרת לחוקר ומעדכנת אותו בתשובה של מיכאל. הוא מאוכזב, ומעלה הצעה אחרת: “אולי את תלכי? את גיסתו, אלו הילדות שלך, למה שלא תלכי להתעמת אתו?”
הלביאה הפנימית שבי מתעוררת. האמת, זה רעיון לא רע בכלל. יש בי כל כך הרבה זעם. למה שלא אלך לרובי ואטיח בו את כל האשמה? אני חזקה ויכולה לעשות את זה. אותי הוא לא יצליח לנפנף.
אבל אני מגבירה את קולו של ההיגיון. אין סיכוי שמיכאל יסכים לדבר הזה. מבחינתו אין הבדל אם אני עושה את זה או הוא, וזו תהיה פגיעה נוספת בקשר שלנו. אחרי הסיפור עם האישור לחקירת הבנות אני לא אעז שוב לנסות לעשות את זה בלי ידיעתו. אני גם לא מסוגלת להתעמת אתו ולהגיד לו מפורשות שזה מה שאני רוצה לעשות. זה יגרום למריבה נוראה בינינו וישבור את הדבר היחיד היציב שעוד נשאר לנו.
מובסת אני מסרבת לחוקר. “בכל מקרה זה לא יעבוד,” אני אומרת לו. “רובי חכם מאד. הוא כנראה לא ייפול במלכודת.”
יוסי החוקר מרים ידיים. הוא אומר לי שנהיה בקשר, שהוא ירצה שמיכאל ואני נגיע לתחנת המשטרה להיחקר ולהוסיף פרטים ממש בקרוב, ונפרד לשלום.
יוסי החוקר מרים ידיים. הוא אומר לי שנהיה בקשר, שהוא ירצה שמיכאל ואני נגיע לתחנת המשטרה להיחקר ולהוסיף פרטים ממש בקרוב, ונפרד לשלום.
אני נשארת לשבת עוד קצת בחדרון. הלביאה שבי חטפה אגרוף כואב לפרצוף. אני רוצה לעשות משהו מעשי בשביל הבנות שלי, להתעמת עם רובי, לגרום לו להודות. אני צריכה להרגיש מסוגלת להגן עליהן, והכעס מטפס בתוכי כמו חומצה ומחפש פורקן. זה ויתור על משהו שאני חושבת שהוא הדבר הנכון, בגלל מיכאל, והקונפליקט הזה הוא עינוי. האם זה נכון לוותר ולהתפשר? או שאני פשוט חלשה ופחדנית? אני מייבבת בשקט, גבי אל פתח החדר, מתקשה לאסוף את עצמי ולחזור לתפקד במשרד.
אני מסיימת את היום הצולע בעבודה בקושי רב, וממשיכה הביתה למשרה השניה. הכל מתפקד כאילו רגיל. אני יוצאת לגינת המשחקים עם דוידי, יוני ויעלי לארוחת ערב, ומקטרת עם השכנות על שעון הקיץ ועל החופש הגדול הבלתי אפשרי. בבית אני שומעת חוויות מהגן של יוני ועוזרת לדוידי לארגן את הילקוט. הכל על אוטומט. אביגיל רואה כמה אני מותשת ועוזרת לי במקלחות ובהשכבה. ערב רגיל בסך הכל, שמאפשר לי להמנע ממחשבות.
כשמיכאל חוזר אנחנו מדחיקים את המריבה של אתמול ומארגנים את הבית יחד. לא מדברים על שום דבר רגיש ועוקפים את שדה המוקשים.
זה כבר די מאוחר בלילה כשהטלפון מצלצל. זו רות. הקול שלה לחוץ מאד כשהיא שואלת אם מיכאל יודע אולי איפה רובי. מתברר שהוא לא חזר הביתה ולא עונה לטלפון, ואף אחד לא יודע לאן הוא נעלם.
*לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
9 Responses
זה מגעיל מצידי שאני רוצה שרובי נעלם להטביע את עצמו בים?
לא מגעיל, יעיל… זה הדבר הכי פרקטי שיכול לקרות, אבל זה לא יקרה.
חלאות כאלו לא עומדות מול תוצאות המעשים שלהם. לא תמצאו שם לקיחת אחריות, מצפון, חרטה. הם יודעים לשקר לעצמם מצויין.
לאורך שנים ארוכות, ידוע היה בעיריית בני ברק ושות’, שולדר מסוכן. שימו לב שהתעמתו איתו כמה פעמים. הוא אפילו לא הכחיש. כל עוד הממסד הבניברקי (כולל בתי הדין הפנימיים!) הסתפקו בלעשות לו ”נו נו נו” והקרבנות הושתקו להתאבד – הוא התאבד משום שהפשע התפוצץ בתקשורת שלא מפחדת מ”חילול השם” ומעגל השיימינג הלך וסגר עליו. כנ”ל משי זהב.
הדפוס המנטלי של פושעים כאלה הוא אי לקיחת אחריות. הם חיים דימוי עצמי כוזב, וכל עוד הסביבה משתפת פעולה, אפשר להמשיך. כשהמצור התהדק, האני האמיתי התגלה – לציבור, לא להם. כשהבינו שהתדמית הציבורית התנפצה ואין מנוס מלקחת אחריות – אז הם התאבדו.
לא כי זה התגלה ולא כי מצפונם נקף ולא כי לא יכלו להכיל את הרוע של עצמם.
יותר מסתבר שהוא מנסה לעשות מניפולציה ולהפוך למסכן שהורסים לו את החיים
ברח לחו”ל הברנש בגיבוי אבא שלו הצדיק ושו”ת..
או שהוא כבר במעצר בחקירות…
רובי כבר נלכד במשטרה והוא בחקירות…
או שהוא נעצר
נעצר…
מאיפה יצחק מאיר יודע כל כך יפה שאפשר לא לאשר לחקור ולסגור את התיק?
בכמה תיקים כאלו הוא כבר היה מעורב?