חם בחוץ והמזגן של השכנים מטפטף בקצב קבוע על המעקה של המרפסת שלנו. צליל מרגיז. מישהו צריך לדבר אתם, שיטפלו בזה. אני מנערת את עצמי ומתרכזת בשיחה עם רות.
“מה זאת אומרת לא חזר?” אני שואלת. “בטח נשאר ללמוד עד מאוחר.”
“לא,” רות אומרת. “הוא לא הגיע גם לארוחת ערב. הרכב חונה פה בחוץ, אבל הוא לא עלה הביתה והוא לא עונה לי לטלפון. זה לא מתאים לו בכלל.”
המחשבות שלי דוהרות קדימה. “אולי תתקשרי למשטרה?” אני מציעה.
“מה משטרה?” רות עונה ברוגז. “מה בדיוק אני אומר להם? עדיף להתקשר לשווער, אבל אני לא רוצה שאמא של רובי תילחץ. אולי הוא תכף יחזור.”
“סיפרת לו על השיחה שלנו?” אני שואלת. אולי זה קשור. אולי הוא תפס את הרגליים וברח. מי יודע?
“מה יש לספר?” רות אומרת. “סיפורים הזויים של הבנות שלך?”
אני בהלם. לא מצליחה להגיב לה. בוהה בטיפות המתנפצות על המעקה ומנסה לסדר מילים. כשהשתיקה מתארכת, רות ממשיכה, מדברת מהר ובטון עצבני: “הבנות שלך פשוט צריכות להתרחק מרובי. את בעצמך אמרת שהוא הפסיק. נועה במיוחד, היא שינתה את הבגדים לאחרונה, יותר מדי צר וקצר. אתם צריכים לשים לה גבולות.”
אני ממשיכה לשתוק. אני מזועזעת לגמרי והמילים בורחות לי לכל הכיוונים. אני נושמת עמוק, מנסה להתעשת. היא באמת האשימה עכשו את נועה שלי במה שקרה? החוצפה שלה עוברת כל גבול, והכעס מתפתל בי כמו נחש. אחרי מה שבעלה עשה, היא אמורה להתבייש ולהתנצל. היד שלי נקמצת לאגרוף זועם, ואני מתנשפת בעלבון. איזו מין חברה היא? זה מה שיש לה בראש? הצדקות מעוותות לבעלה הסוטה? שום דבר לא מתרץ את מה שהוא עשה.
רות נסערת, והיא ממשיכה. הקול שלה לחוץ והופך להיות חנוק מבכי וצפצפני, ויש לי הרגשה שהיא פולטת עכשו יותר ממה שהתכוונה מראש: “את עדינה שלי אני מחנכת להתלבש צנוע גם בבית, ולשמור על עצמה. אני לא משאירה אותה לבד גם עם אבא שלה. לגברים יש תאוות.”
רות נסערת, והיא ממשיכה. הקול שלה לחוץ והופך להיות חנוק מבכי וצפצפני, ויש לי הרגשה שהיא פולטת עכשו יותר ממה שהתכוונה מראש: “את עדינה שלי אני מחנכת להתלבש צנוע גם בבית, ולשמור על עצמה. אני לא משאירה אותה לבד גם עם אבא שלה. לגברים יש תאוות.”
הקול הפנימי המוסרי שלי שתמיד מורה לי שאשמור את הכעס בפנים עובד עכשו שעות נוספות. רות בלחץ. היא לא יודעת איך להתמודד עם הסיפור. היא בורחת. מתחת לפני השטח היא יודעת יותר ממה שהיא מוכנה לגלות. זה בעלה וזו הילדה שלה והיא מסכנה ממש. אבל התמונה של אביגיל ונועה שלי מתפרקות בבכי יותר חזקה.
“איך את מעזה?” אני מוצאת את הקול שלי. “בחיים אל תדברי על הילדה שלי ככה, את שומעת? תתרכזי במשפחה שלך.”
מיכאל מקשיב מהצד ומרים גבות. אני מנתקת את השיחה בלי לומר שלום ופונה אליו. מעדכנת אותו שרובי נעלם ושרות חושבת שהבנות שלנו אשמות במה שקרה.
“מה זאת אומרת?” מיכאל שואל. אני רואה את הזעם עולה בו. “בטח לא הבנת.”
אני מצטטת את רות.
“חצופה,” אומר מיכאל, אש בעיניו. “חצופה מחוצפת. אחרי מה שרובי עשה? זה מה שיש לה להגיד?”
אני שמחה לראות אותו ככה, האמת. אתי בכעס. לפחות עכשו אנחנו מאוחדים לגמרי ברגש החריף והמטלטל הזה.
אנחנו לא מסוגלים ללכת לישון, מבקשים מנועה שגם ככה עדיין לא ישנה לשים לב לקטנים הישנים, ויוצאים לסיבוב באוויר העומד.
*
הבוקר מגיע אחרי ליל נדודים מתוח. אין לנו מושג אם רובי שב הביתה במהלך הלילה, ואני יוצאת לעבודה בלית ברירה, אחרי שאני מבטיחה למיכאל שאתקשר לעדכן אותו בכל התפתחות, גם אם זה בשעות של הכולל כשהוא לומד. מיכאל מכיר אותי היטב. הוא יודע שאני מקפידה לא לבטל אותו מהלימוד, ומסביר לי שהוא לא יצליח להתרכז גם ככה.
אני מנסה להתמקד בעבודה, ודי מצליחה, למרות העייפות הכבדה. עוברת על המיילים, מתקדמת במטלות.
באמצע הבוקר אני מקבלת טלפון ממלכה חמותי.
“שמעת?” היא מתחילה.
הלב שלי צונח. “מה, מה קרה?”
“רות אומרת שרובי לא חזר כל הלילה הביתה. גם לא בבוקר. היא התקשרה לאבא. אנחנו לא יודעים לאן הוא נעלם. אולי מיכאל ראה אותו?”
אני עונה לה שלא. מיכאל לא ראה אותו ואין לנו מושג איפה הוא יכול להיות.
“מסכנה רות. לא ישנה כל הלילה. רק הבוקר התקשרה.”
אני מהמהמת משהו, לא מצליחה עדיין להרגיש סימפתיה אחרי השיחה של אמש.
“אולי תשאלו אתם במשטרה?” מגיעה בסוף חמותי אל הנקודה שלשמה התקשרה. “יש לכם קשרים איתם, לא?”
אני מנסה להסביר לה שאין לנו שום קשרים ושאני ממש לא עומדת לפנות למשטרה במקום רות, ואז אני רואה ביומן שיש לי פגישת אחד על אחד עם המנהלת שלי. אני מסיימת את השיחה בחיפזון: “מצטערת, אני ממש חייבת לרוץ. יש לי פה פגישה בעבודה, נדבר.” אני מנתקת ורצה למשרד של המנהלת.
אביבה המנהלת שלי היא אשה טובה ומקצועית מאד. היא אמנם חילונית, אבל יש בינינו יחסי חברות נעימים. ככה זה כשפוגשים מישהו יום יום במשך שעות במשרד ומנהלים שיחות בהפסקות קפה. אולי היא שמה לב שמשהו עובר עלי, אבל היא לא שואלת ישירות. מתרכזת במטלות השוטפות, מבקשת עדכונים ומייעצת.
לקראת סוף הפגישה היא שואלת בעדינות ובהרבה אמפתיה אם התאוששתי מהמחלה בתחילת השבוע, ואני מרגישה שמשום מקום הדמעות עולות לי לעיניים. רק לא לבכות במשרד, אתי, רק זה לא. אם יש דבר שאני ממש ממש לא אוהבת זה להסיר את המסכה המתפקדת והאסופה בעבודה. זה פשוט לא אני.
אבל אלו לא ימים נורמליים, ויש בי איזה רצון לפתוח הכל מולה. לא סיפרתי לאף חברה על האסון שפקד אותנו. אנחנו שומרים הכל בסוד מוחלט מכולם, כדי לא להזיק לשם של הבנות, אבל אביבה היא מעולם אחר, ואולי זה יעזור לדבר עם מישהו מבחוץ.
אני עוצרת את עצמי מהר. מה היא תחשוב עלי? היא בטח תחליט מיד שכל החרדים סוטים ושכל הדודים החרדים פוגעים באחייניות שלהם. סתם יהיה חילול השם גדול מזה והשחרה נוספת של הציבור החרדי. היא גם לא תבין בכלל את כל החששות של מיכאל ושלי. למה זה טוב? עדיף לשמור את הסוד גם ממנה, ולשמור על התדמית המוצלחת והמתפקדת.
“אני באמת עוד קצת מצוננת,” אני אומרת. מותר לשקר מפני השלום. לוקחת טישו ומקנחת בקול את האף, מוחה בזהירות גם את העיניים ומקווה מאד שהאיפור הקל לא נמרח.
“את עושה עבודה ממש טובה,” אומרת אביבה בחביבות. “קחי לך עוד כמה ימי מחלה. לא יקרה כלום. תתאוששי. וגם שלא תדביקי עוד אנשים…”
מילים חמות הן ממש לא מה שאני צריכה עכשו. הדמעות מטפסות שוב לעיניים שלי. דוקא הנחמדות הזו ממסה לי את המחיצות. אני בורחת מהחדר שלה מהר, ממלמלת התנצלות, מבטיחה לה שהכל בסדר ושאני מתאוששת.
כמעט שכחתי לעדכן את מיכאל, אף שהבטחתי. מביך. אני מתקשרת ומעדכנת אותו בפרטי השיחה עם אמא שלו. “נראה לך שכדאי שאני אתקשר לחוקר?” אני שואלת. בכל זאת יש לי איזה קשר במשטרה…
“לא, עזבי. אל תיכנסי לזה,” מיכאל עונה. “בטח יצחק מאיר כבר מפעיל את הקשרים שלו.”
“כל כך מתאים לרובי,” אני אומרת. “להדאיג את כולם. לגרום לכל המשפחה לרקוד סביבו ולרחם עליו. הוא בטח הרגיש שמשהו קורה, אז ברח מהבית וניתק קשר.”
“באמת מתאים,” מיכאל מסכים אתי. הוא מודאג בכל זאת. “עוד מעט נשמע שהוא המציא איזו מחלה או אסון אחר, ואנחנו כמובן נהיה אשמים.”
אני יוצאת מוקדם מהעבודה, משתמשת בתרוץ של המחלה, אבל גם בבית העניינים יגעים. קשה לתפקד אחרי לילה כמעט ללא שינה, והילדים דורשים תשומת לב שמגיעה להם בצדק.
אנחנו באמצע בניית מסלול מרוצים מלגו בסלון למכוניות של דוידי ויוני, כשמיכאל מגיע הביתה נסער כולו, ורוצה לדבר אתי לבד מהר. הוא מזעיק את אביגיל ואת נועה מחדרן, גוער בהן על שהן לא נותנות יד, ומעביר אליהן את האחריות לארוחת הערב ולהשכבה. אנחנו משאירים אותן בבית ויוצאים לסיבוב ברכב כדי שנוכל לדבר בפרטיות.
“יצחק מאיר התקשר אלי,” הוא פולט. “כנראה שהמשטרה לקחה את רובי אתמול. הוא ממש צעק עלי בטלפון.”
“מה הוא אמר?” אני שואלת.
“הוא אמר שאני רשע. שאנחנו ‘מויסרים’. שאני לא יודע כמה אבא שלי מצטער ואיזה בזיונות איומים עשינו לרובי ולכל המשפחה.”
“ומה ענית?” אני שואלת בחשש. אני מקווה שמיכאל לא התקפל ולא לקח עליו את האשמה.
“צעקתי עליו בחזרה. אמרתי לו שרובי הוא המנוול והרשע, ושאין לו מחילה על מה שהוא עשה לבנות שלי. שאין לו שום זכות לדבר אלי ככה.”
*
אני מנסה להתקשר ליוסי החוקר בתקווה שיסביר מה בדיוק קורה עם רובי, אבל הוא לא עונה. מיכאל מציין בתבונה רבה שזה בטח כבר אחרי שעות העבודה שלו. מבחינתנו זה החיים עצמם, וקל לשכוח שמבחינת אנשי המשטרה זה בסך הכל עבודה.
אנחנו מחליטים לשתף את נועה ואת אביגיל בכל מה שאנחנו יודעים, אם כי זה לא הרבה. אנחנו לחוצים מאד מהתגובה של המשפחה של מיכאל. אני מקווה שרות כבר מעודכנת ולא ממשיכה בחיפושים, אבל אין לי מושג למה לצפות.
אביגיל ונועה מופתעות מאד לשמוע כמה מהר הכל מתקדם. אחרי חודשים ארוכים שהסוד היה רק שלהן, בתוך שבוע אחד הכל מתקדם ממש מהר.
“לפחות עכשו אני אוכל ללכת למכולת בלי לפחד שאפגוש שם את רובי,” אומרת אביגיל בהקלה, ואני מרגישה שחטפתי אגרוף בבטן. כל הפעמים שאביגיל סרבה לבקשות שלי ללכת לעשות קניות במכולת בתרוצים שונים ומשונים… זה כל כך לא התאים לה. חשבתי שהיא מתעצלת, אבל היא היתה פשוט בחרדה.
בבוקר למחרת יוסי חוזר אלי ומאשר שרובי אכן נלקח לחקירה ונעצר. שוטרים בלבוש אזרחי חיכו לו ליד הבית וביקשו ממנו לבוא אתם בשקט, כדי לא לחולל מהומה ברחוב. הוא יובא לפני שופט היום והמשטרה תבקש להשאיר אותו במעצר עד להגשת כתב אישום. בגלל האופי של התלונות עליו הם חוששים שהוא עלול לברוח וגם שהוא מסוכן לבנות, כך שיש כל ההצדקות להחזיק אותו במעצר.
החוקר מבקש שאני ומיכאל נגיע בהמשך היום לחקירה בתחנת המשטרה. זה אומר להפסיד עוד שעות עבודה, כי כמו שמיכאל שיער, החוקרים מסיימים את עבודתם בשעות אחר הצהריים.
מיכאל אוסף אותי ברכב מהמשרד ואנחנו נוסעים לתחנת המשטרה במרכז העיר. סיכמנו עם החוקר שנגיע לשם בשתים עשרה, אבל לא קל למצוא חניה במרכז העיר בשעה הזו ואני נלחצת מהאיחור המסתמן.
“היינו צריכים לצאת יותר מוקדם,” אני רוטנת. “זה לא נראה טוב לאחר. ומה אם מישהו יראה אותנו נכנסים לשם? מה יחשבו?”
“די, אתי,” מיכאל עונה. הוא בעצמו לחוץ מאד, והוא מרגיש שאני מאשימה אותו באיחור. “נאחר בעשר דקות. החוקר ישרוד, וזו שעה שקטה באזור הזה. דווקא פחות סיכוי שיראו אותנו.”
אנחנו מאחרים בקצת יותר מעשר דקות, אבל מגיעים בסוף אל הבניין המיושן. טוב שהבנות נחקרו במרכז ההגנה ולא שם. יש שם תחושה ביורוקרטית ומנוכרת, ריח של סיגריות ושל אבק. אנחנו יושבים עם החוקר בחדר גדול שיש בו כמה עמדות מחשב. אחת העמדות מאוישת בשוטר נוסף, כך שאין שום פרטיות.
אנחנו נחקרים בנפרד, ושוב אני חוזרת על הסיפור. מתי נודע לי, מה בדיוק הבנות סיפרו, איך היתה לו הזדמנות להיות אתן לבד. אני מתכווצת ומגמגמת כשאני מסבירה על ימי שלישי הארוכים שלי, ועל רובי שהגיע הביתה לכאורה כדי לעזור לרות. תחושת האשמה אוכלת אותי כל כך שזה כואב.
אנחנו נחקרים בנפרד, ושוב אני חוזרת על הסיפור. מתי נודע לי, מה בדיוק הבנות סיפרו, איך היתה לו הזדמנות להיות אתן לבד. אני מתכווצת ומגמגמת כשאני מסבירה על ימי שלישי הארוכים שלי, ועל רובי שהגיע הביתה לכאורה כדי לעזור לרות. תחושת האשמה אוכלת אותי כל כך שזה כואב.
החוקר רושם הכל ונותן לי לקרוא מה שהוא כתב ולחתום שאני מאשרת שזה מה שאמרתי בחקירה. כשאני רואה את זה ככה בכתב, אני נלחצת. אולי לא דייקתי בכל הפרטים? אמרתי שכבר הרבה זמן היחס שלהן לרובי שונה. באמת שמתי לב לזה, או שעכשו אני מפרשת כך דברים? ואם שמתי לב, למה לא עשיתי כלום? וגם מה שהבנות סיפרו – קשה לזכור בדיוק כל פרט. הייתי כל כך נסערת, וחקירה היא דבר מבלבל מאד. אולי סדר הדברים היה שונה קצת? אני נושמת עמוק ועוברת שוב על הטקסט המוקלד. זה מה שאני זוכרת וסיפרתי הכל בצורה כנה. הבנות עצמן סיפרו את הסיפור שלהן וזה מה שחשוב.
אנחנו מקבלים מספר תיק וקוד כדי שנוכל לעקוב אחרי מצב התיק דרך האתר של המשטרה. אני מכניסה לתיק את הדף המודפס, ושמחה שיש לי גישה מהמחשב של העבודה.
כשאנחנו יוצאים ומחפשים בית קפה כשר באזור כדי להתרענן קצת, אני שואלת את מיכאל אם לא נראה לו שאנחנו צריכים עורך דין. מיכאל מסיים להזמין לי הפוך רותח כמו שאני אוהבת, והפוך רגיל לעצמו. לשנינו אין באמת תשובות, ולא ידע קודם שיכול לעזור לנו בסיטואציה הלא מוכרת.
“נראה לי שרובי יותר צריך עורך דין מאתנו,” הוא אומר לבסוף כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן צדדי, ואנחנו פורצים בצחוק היסטרי משותף.
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
6 Responses
יש תחושה שלסיפור קוראים שוברת שתיקה כי הוא מגיע לחנך את הציבור איך שוברים שתיקה.
מתקשה להתחבר לדמויות לצערי
ומחפשת לשמוע יותר על האבל של האמא והתהליך שלה.
הנושא חשוב מאוד אבל זה מרגיש מאמר ולא סיפור.
חנה, את לא חייבת לקרוא את הסיפור הזה.
יש מספיק סיפורים באתר..
הסיפור דווקא מלמד איך לצאת מהמקרה הנורא בצורה טובה שלא יהיה עוד בעיות לבנות שלה.
למה אני צריכה לשמוע על העצב של האמא כול הזמן?? מה יעזור לשמוע שנעצבים ולא עושים משהו לעזור לילדות?
פליזזז פרק נוסף
צריך שבסיפור הזה הפרקים יהיו יותר צפופים – זה משאיר אותי ללא נשימה,
וכמה פרקים יהיו בספור הזה?
אחד הספורים הקשים יותר שקראתי – שגורמים לי לחשוב עליו כל השבוע ולקרוא אותו מלא פעמים.
כתוב בצורה מדהימה, תכליתית ונוגעת ללב – עם כ״כ הרבה חזיתות.
בבקשה – תנו פרק כל יום מהספור הזה ותגידו כמה פרקים יהיו.
תודה על הקול ועל השבר.
סיפור שהיה צריך להכתב כבר מזמן, אבל טוב מאוחר מלא כלום.
אני קוראת ברתק כל פרק, ניכר שנכתב מתוך השטח המדמם