הימים הבאים שקטים באופן מוזר. אנחנו לא שומעים מההורים של רובי. אנחנו מניחים שהם עושים הכל כדי לחלץ את רובי מהצרה שהמטנו עליו, אבל אתנו הם לא מדברים וגם מהמשטרה אנחנו לא שומעים שום דבר.
כשהלילה יורד תוקפים אותי נדודי השינה. אני נרדמת לשעתיים, מתעוררת ולא מצליחה להמשיך לישון. יעלי הקטנה כבר ישנה ברצף והיא מתעוררת בדרך כלל בסביבות שש לאכול, אבל אני לא מצליחה לנצל את זה לשינת לילה טובה. הלחץ מציף אותי מכל הכיוונים והמחשבות שלי מסתובבות במעגלים מתישים. אני משחזרת בראש את השיחה עם הבנות, את השיחה עם רות, והחרדה שלי מההשלכות מתעצמת והולכת. אחרי חצי שעה של התהפכויות וניסיון להרדם אני מתייאשת ועוברת לספה בסלון.
אני פותחת את החלון לרווחה, אבל האוויר עדיין עומד וזה לא מספק לי את ההקלה המבוקשת. למה זה קרה לנו? למה? זה טפשי ממש ואני יודעת שאין טעם בכיוון המחשבה הזה, אבל המחשבות שלי דוהרות מאליהן ופחות מתרשמות מקול ההיגיון. מה עשיתי שזה מגיע לי? מה הבנות שלי חטאו? המשפחה שלי מתפרקת וכל הנורמליות שעמלתי עליה מתרסקת לרסיסים. מה לי ולמשטרה? מה לנו ולדיבורים על פחד מהדוד? על מעצר ועל חקירות? הכל מתערבב לי. השיחה הקשה עם רות, הביקורת של חמותי, הצעקות של יצחק מאיר. ומתחת להכל ישנה האמת הערומה וכל מה שהיה מונח לי מול העיניים כל הזמן. אני כועסת על רות שלא שמה לב למה שקרה אצלה בבית, אבל איפה אני הייתי? איך לא שמתי לב? כעסתי על אביגיל במקום להקשיב לה. לא ראיתי את המצוקה של נועה. שלחתי אותן אל הבית של רות כדי להפגע.
אני מנסה להפסיק בכח את קו המחשבה הזה, ולהתרכז במה שאני רגילה – בצעדים הבאים, במה שצריך לעשות, אבל זה לא עוזר. אי אפשר למחוק את הדבר הזה. מה זה יעשה לבנות? איך החיים שלהן ייראו מעכשו? ולתמיד? זה כל כך לא צודק. הילדות המושלמות שלי. זה סיוט נוראי שאני לא יודעת איך להעלים. אין לי איך לגונן עליהן ולפתור את זה בשבילן. אני יושבת קפואה ועיני יבשות, אבל הלב שלי שורף ומדמם. כל כך לא יודעת איך להגן על הילדות שלי. ומה יישאר לנו, עכשו כשרובי נלקח על ידי השוטרים? כל היחסים עם המשפחה נכנסו להקפאה, ואני מרגישה את המתח של מיכאל מצטבר. האם ההורים של מיכאל יסלחו לנו אי פעם? האם אנחנו נצליח לסלוח להם?
רק כשיעלי מתחילה להשמיע קולות קטנים של התעוררות אני מצליחה להתנער, שמחה על נתיב הבריחה. אני ממהרת לקום מהספה לפני שכל הבית יתעורר וניגשת להאכיל אותה. ההתעסקות הטכנית והגוף החמים והאהוב בזרועותי מספקים איזו רגיעה, אבל כבר מאוחר מדי לחזור לישון ואני נכנסת בכבדות לשגרת היום.
אני נכנסת, כמו בכל בוקר, לאתר של המשטרה, מרעננת ובודקת את המצב, אבל כל מה שאפשר לראות שם הוא מילה אחת שמציינת את המצב: “בחקירה.” לא ממש המידע הברור והמפורט שלו אני מקווה.
אני נכנסת, כמו בכל בוקר, לאתר של המשטרה, מרעננת ובודקת את המצב, אבל כל מה שאפשר לראות שם הוא מילה אחת שמציינת את המצב: “בחקירה.” לא ממש המידע הברור והמפורט שלו אני מקווה.
*
בינתיים שבת שוב מתקרבת, ואביגיל ונועה מתכננות להתארח אצל שירה דודתן, אחות של מיכאל. הן סיכמו את זה בתחילת החופש עם בנות הדודות, רחלי וגיטי, שקרובות אליהן בגיל, והן מתרגשות מזה מאד. לי לא היו בנות דודות בגילי. האחיות של אבא שלי מבוגרות ממנו בהרבה והיתה לי תחושה שהן לא חיבבו את אמא שלי, כך שהקשר איתן היה חלש. אולי לכן שום דודה לא נכנסה לתמונה בשנה השחורה שאחרי מותה של אמי. לשמחתי, לבנות שלי יש קשר מצוין עם כל בנות הדודות שלהן, אבל לאור הסיטואציה החדשה אני קצת מתוחה ופרנואידית, אני חוששת שאולי היחס אליהן ואלינו קצת השתנה, כך שאני קופצת כשאני רואה על הצג את המספר של שירה.
שירה שואלת לשלומי בנימוס ואומרת שהם מחכים לאביגיל ולנועה, רק שיש משהו אחד שחשוב לה לסכם אתי לפני שבת.
“תראי,” היא אומרת. “מוישי ואני רצינו לבקש שנועה ואביגיל לא ידברו על נושאים בעייתיים בשבת.”
“מה זה אומר נושאים בעייתיים?” אני שואלת. גוש קטן ונוקשה מתיישב לו בתחתית הקיבה שלי. אני ממש מרגישה אותו פיזית גדל שם, מפתח גרורות לגרון.
“את יודעת, על כל הסיפור של רובי,” שירה מתפתלת. “הילדים שלי חושבים שהוא בבית חולים עם משהו בלב. הם מתפללים עליו. אנחנו לא רוצים שהם ישמעו על דברים כאלו, ודוקא בגלל שנועה כל כך קרובה לרחלי אני מבקשת במיוחד שהיא לא תספר לה שרובי בבית סוהר.”
אני לא כל כך יודעת איך להגיב. אצלנו במשפחה מדברים על הסיפור הזה. מטבע הדברים, הוא מעסיק אותנו הרבה, במיוחד השבוע. הקטנים לא חלק מהשיח כי הם לא מספיק בוגרים להבין וגם לא לפלוט דברים בחוץ, אבל הבנות של שירה ומוישי הן כבר לא ילדות קטנות.
כל העניין הזה של מה לספר ולמי עוד לא עבר אצלנו עיבוד, והדרישה הקשוחה הזו של שירה, בלי שום מילות הזדהות ידידותיות, לא נשמעת טוב בכלל. להזכיר את הארוע אצלם בבית זה בתוך המשפחה. רובי הוא דוד שלהן כמו שהוא דוד של הבנות של שירה ושל מוישי, ויש סיכוי שהשם שלו יעלה. איך הבנות שלי יגיבו להבעת הדאגה למצבו הבריאותי? הן אמורות לשתף פעולה עם המשחק הזה? אני לא הולכת להשתיק אותן.
מעניין אם הם דיברו עם הבנות שלהם באמת, כמו שמוישי אמר למיכאל. מה בדיוק הם שאלו אותן, ועד כמה הם משדרים להן רצון לשמוע ואפשרות לשתף? אם אסור לדבר שם על נושאים כאלו, איך בדיוק הבנות שלהן יבקשו מהם עזרה?
אני בכל אופן עונה לשירה שאני לא יכולה להבטיח שום דבר, עדיף שנבטל. שלום שלום ושבת שלום.
נועה ואביגיל מאוכזבות. הן אוהבות את בנות הדודות, והמתח מהתגובה של המשפחה ובפרט מהתגובה של סבתא מלכה אוכל אותן. לנועה במיוחד יש קשר טוב עם סבתא שלה, ואני רואה שהיא מתגעגעת וכואבת. מיכאל זועף. כולנו מסתובבים מתוחים, ואני שומעת מריבות עזות מתלקחות בחדר הבנות על דברים כמו מי השתמשה במברשת בלי לנקות אותה משערות אחר כך…
שיחת הטלפון של שרה’לה אחותו הקטנה של מיכאל היא הסחת דעת נעימה. היא מפטפטת עם מיכאל, מתעניינת בשלום האחיינים, ואני רואה שהפנים שלו נרגעות קצת.
“תזמין אותה לשבת,” אני לוחשת לו מהצד, מוסיפה תנועות ידיים. למה לא בעצם? היא בארץ סוף סוף וזה יהיה נחמד לכולם. בעיקר אחרי האכזבה של הבנות. אולי גם אני אזכה להכיר סוף סוף לפגוש את הגיסה האבודה, שכמעט לא זכיתי להכיר. היינו זוג צעיר ומרוכז בעצמו כשהיא עזבה את הבית, והיא היתה מתבגרת מסתגרת וכמעט לא תקשרה אתי. זו הזדמנות טובה לחדש את הקשר. למיטב הבנתי אין לה היכן להיות בשבת, בתקווה כמובן שהיא שומרת שבת. מיכאל מאשר לי בהנהון ואומר לשרה’לה: “אתי שואלת למה שלא תבואי לשבת. כולנו נשמח ממש. הנה, קחי, דברי איתה.” הוא מעביר לי את הטלפון.
אני לוקחת את השפופרת ואומרת שלום לגיסתי הצעירה, מחזקת את ההזמנה. שרה’לה מודה על ההזמנה, אבל מהססת: “אני לא רוצה להטריח.” היא אומרת. “אתם גרים קרוב לרובי ולרות, לא?”
אני לא בטוחה מה לענות. מבחינתנו זו לא טרחה, ואני גם לא רוצה לחשוף פרטים בינתיים. “למה, את רוצה לאכול גם אצלם ארוחה אחת?” אני שואלת. “אנחנו גרים די קרוב, אבל לא רואים אותם בשבת בכלל.”
“זה טוב.” שרה’לה אומרת. “פשוט נראה לי שרות ורובי לא כל כך יאהבו שאני אסתובב ליד הילדים שלהם. אני השפעה רעה.” יש איזו חריפות בקול שלה, וגם כאב שגורם לי לרצות לחבק אותה.
אני מבטיחה לה שוב שאצלנו היא מאד רצויה ושאנחנו לא מתראים עם רות ורובי בשבת, ואנחנו מסכמות שעת הגעה ביום שישי אחרי הצהריים. היא רוצה לדעת מה להביא איתה, ואני הולכת על בטוח ומבקשת שתביא חבילת איגלואים. הלוואי שהביקור שלה יהיה מוצלח, ושזה יעשה טוב לבנות ולכולנו.
*
שרהל’ה מגיעה מאורגנת לשבת, והלבוש שלה ממש מתאים. חוץ מהשער הפזור הארוך והאיפור הכבד היא נראית כמו בת סמינר רגילה.
מהרגע שהיא נכנסת אלינו יש קליק. תחושה כזו של התאמה טובה ומשפחתיות נכונה. היא מתרגשת לפגוש את האחיינים, מתאהבת ביעלי וביוני הקטנים, ומציעה עזרה מכל הלב בכל מה שצריך.
יעלי עוברת לידיים שלה בשמחה רבה, וזה מפנה אותי להתארגנויות. יוני גם הוא לא מוותר על תשומת לבה, והוא גורר אותה לחדר הילדים כדי להראות לה את אוסף המכוניות שלו.
“יש לי גם מטוס,” הוא מראה לה בגאווה. “את היית על מטוס אמיתי, נכון? הוא באמת יותר גדול מאוטובוס?”
“הרבה יותר גדול,” שרהל’ה צוחקת. “ובכל זאת צפוף ממש.” היא שולפת תמונות ומראה ליוני המרוגש ולדוידי שמתעניין גם הוא, את העננים שצילמה מחלון המטוס.
אחרי הדלקת נרות אנחנו לומדות להכיר אותה קצת. אביגיל ונועה מרותקות לסיפורים על הקהילה בארצות הברית שקיבלה אותה בחום, ועל הלימודים באוניברסיטה. היא לומדת פיזיקה, תחום שמרתק את אביגיל, שבולעת ספרים על מדע בדיוני מהספריה, והיא מתגוררת במעונות הסטודנטים. את ההורים שלה היא לא מזכירה בכלל.
לאורך הערב כולו היא מתערבת בשיחה בצורה עדינה ואינטליגנטית, מתעניינת בדברי התורה של מיכאל בשולחן שבת ומעורבת בדיונים שמתפתחים. אני מתרשמת שהיא בעצמה מופתעת מהצורה שהיא מתקבלת אצלנו. יש בה משהו רדוף, והיא כל הזמן מציעה עזרה ושואלת אם אנחנו בטוחים שהיא לא מפריעה. כאילו היא לא מאמינה שאנחנו שמחים ממש לארח אותה.
מוקדם בבוקר אני מדשדשת למטבח להכין ליעלי בקבוק, ומגלה את שרה’לה ליד הכיור הבשרי, מדיחה את הכלים מסעודת השבת.
“טוב שאת מרגישה בבית,” אני אומרת לה. “אבל באמת שלא היית צריכה. לאורחים מותר לישון עוד קצת אצלנו. אם נועה ואביגיל מרשות לעצמן להתמרח קצת במיטה בשבת בבוקר, את בוודאי יכולה…”
שרה’לה מצחקקת במבוכה. “גם ככה אני לא ישנה מאד טוב, ואני ממש מעריכה את זה שהזמנתם אותי.” היא מוסיפה, “זה מוזר, הייתי ממש ילדה כשהתחתנתם, ועברו הרבה שנים מאז שעזבתי את הבית של ההורים שלי והפסקנו להפגש. את בכלל לא כמו שזכרתי אותך.”
אני מכינה לשתינו קפה ופורסת עוגת גבינה. יעלי רגועה עם הבקבוק שלה, והבית שקט. שקט נינוח של שבת בבוקר, עם ריח טוב של חמין על הפלטה. אנחנו מתיישבות ליד השולחן במטבח.
“מעניין,” אני אומרת. “גם אני זוכרת אותך ילדה קטנה, וכנראה התקופה שעזבת היתה תקופה מאד עמוסה אצלנו. אני לא חושבת שהיה לנו הרבה קשר או שיצא לנו לדבר לעומק אי פעם.”
שרה’לה עזבה כדי להדריך בפנימיה לילדות כשהיתה בת שמונה עשרה וכמעט לא חזרה הביתה. זה היה מפתיע מאד. אני זוכרת שניסיתי לשאול את מיכאל מה קרה, אבל הוא לא ידע מה לענות ואמר לי שאמא שלו מעדיפה לא לדבר על הנושא הזה ושאין לו מושג, רק שהיה לה כנראה ממש לא טוב בבית. מאז ששירה אחותה התחתנה היא היתה הבת היחידה, ועם כל הבנים בישיבות היא בטח היתה בודדה מאד. אני עצמי זוכרת אותה מתבגרת שתקנית וזועפת, שמסרבת להגיע לסעודות השבת למרות הכעס הגלוי של ההורים שלה, ובקושי מתקשרת כשהיינו שם.
“האמת שהייתי מתבגרת ביישנית ולא כל כך שיתפתי פעולה עם נסיונות ההתיידדות שלך. נראית לי מפחידה כזו, ביקורתית. וגם חוצניקית והרבה יותר מתוחכמת ממני.”
זה מעניין מאד לשמוע איך הייתי בעיניים של הילדונת שהיא היתה. באמת הפחדתי אותה? הייתי חסרת ביטחון בעצמי… אמנם כבר עברתי דבר או שניים בחיי לפני שנכנסתי למשפחה של מיכאל, והתרגלתי להיות מאד עצמאית ולהסתדר, אבל בפנים הייתי ילדה קטנה מבועתת. לא הרגשתי מתוחכמת בכלל ורעבתי לכל קורטוב של משפחתיות ושל אהבה. אבל אולי פיתחתי איזו שכבת הגנה, וזה מה שהרתיע את גיסתי הצעירה.
“מצחיק שבעיניך הייתי מפחידה,” אני אומרת. כנראה הנישואין למיכאל המשפחתי והמפרגן עזרו לי להתקלף לפחות מחלק מהשכבות. “אני לא זוכרת את עצמי ככה, ביקורתית… לא שאני לא ביקורתית קצת גם היום, אבל החיים קורים, והם מבגרים וממתנים. והנה היום את כבר חוצניקית בעצמך והרבה יותר אשת העולם הגדול ממני. תראי איך אביגיל ונועה מסתכלות עליך.”
“החיים קורים,” שרה’לה חוזרת אחרי מהורהרת. “זה ביטוי מעניין. והיום אני רואה את הדברים אחרת. מבינה כמה בודדה היית, וכמה השתוקקת למשפחה.”
“כן, גדלתי באמת עם חסר ועם יתמות, אבל גם הבית שלכם לא היה כל כך חם,” אני אומרת בזהירות, לא יודעת כמה נכון לחפור. היא מדברת בכנות רבה, וזה תופס אותי קצת לא מוכנה. בכל אופן, חמותי היא אמנית ההתחמקות מכנות ומשיחה ישירה, ולא הייתי מנחשת כמה הבת שלה שונה ממנה.
“הבית שלנו באמת לא כל כך חם,” שרה’לה אומרת, מתבלת במעט אירוניה. “אבא הוא קצת מנותק מחיי היומיום, ולאמא יש חיים משלה, והיא מאד מכבדת את אבא.” אני שומעת בקול שלה מעין ניסיון לגונן עליהם. זה מעניין, כי אני לא זוכרת שהיא עזבה בצורה ידידותית, וחשבתי שיש שם הרבה יותר כעס. אמא של מיכאל סיפרה לו על העזיבה שלה בלקוניות צורמת וסרבה לחלוטין להוסיף פרטים, ואבא שלהם כמעט ולא מזכיר את השם שלה מאז.
אני מנסה לברר בעדינות מה קרה ולמה היא עזבה את הבית. גם לחו”ל היא נסעה בפתאומיות, ולא הצלחתי לקבל הסברים. אבל גם עכשו היא מתחמקת, ואני לא לוחצת.
אני מנסה לברר בעדינות מה קרה ולמה היא עזבה את הבית. גם לחו”ל היא נסעה בפתאומיות, ולא הצלחתי לקבל הסברים. אבל גם עכשו היא מתחמקת, ואני לא לוחצת.
“הייתי צריכה קצת מרחב,” היא אומרת.
“ומצאת?” אני שואלת. היא לא מפרטת מה היא עשתה בחו”ל, ומה היה העומס הגדול בתקופות שהיא נעלמה ולא הגיבה לטלפונים.
“מצאתי בעיקר בארצות הברית. הכל שם יותר משוחרר ומקבל. חזרתי לארץ בשביל ללמוד, אבל האמת שהייתי משתקעת שם לתמיד.”
נעים לי ממש לשוחח איתה. יש לנו הרבה תחומי עניין משותפים, והיא מתפעלת מהמשפחה החמה והמשוחררת שלנו, ומהיחסים שלי עם הבנות. מעניין לי גם לשמוע ממנה קצת על אמא שלה. חמותי תמיד היתה תעלומה בעיני.
“יש לה חיים פרטיים סודיים שהם לגמרי שלה,” שרה’לה מספרת לי. “גם לי זה היה תמיד מסתורי, אבל זה כאילו יש בינה לבין אבא שלי הסכם. הוא לא מתערב לה בסטודיו, והיא משאירה את החלק הזה באישיות שלה מחוץ לדלת. בתוך הבית זה העולם שלו.”
עד סוף השבת אנחנו כבר ממש חברות טובות, ואני מרגישה לא נעים שלא לשתף אותה בטלטלה המשפחתית. בסופו של דבר היא אחות של מיכאל ושל רובי, והיא תשמע בדרך כלשהי שמשהו קרה. אני לא רוצה שהיא תכעס עלינו על שהסתרנו ממנה דבר כל כך משמעותי, ועל שצרפנו אותה לצד המנודה בלי ידיעתה. מיכאל מסכים אתי.
*
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
3 Responses
די שתספר כבר מה היה… חבל שאין שת”פ
שרית – בפרק הזה הצלחת לגרום לי להתחבר קצת יותר לאנושיות ולרגישות של הדמויות.
תודה שאת פורסת את העלילה תוך כדי התייחסות לתימות הרגישות המרכיבות אותה.
עצוב איך דפוסים לא משתנים
נוגע ללב
נכתב מדויק ונכון
צריך לתת כמה שיותר במה לדברים הללו
חלום שלי שהבת שלי תקרא סיפור כזה כחלק מהסיפורת למבוגרים
עכשיו באתר מחר בחנויות