במוצאי שבת אני מעמיסה על שרה’לה מגוון תבניות משאריות השבת, ולוקחת אותה ואת המזוודה הגדולה שלה ברכב אל המעונות, חוסכת לה את הנסיעה בתחבורה הציבורית. בדרך אני משתפת אותה בסיפור שלנו במילים מהוססות וזהירות.
היא בהלם, זה ברור. אני רואה את הפנים שלה קופאות, אם כי מהצדודית שלה ברכב קשה לי לקרוא את הבעות הפנים. אני מצטערת עכשו שלא עשיתי את השיחה הזו מוקדם יותר, פנים אל פנים.
אני מספרת לה שהתלוננו במשטרה, שרובי כרגע במעצר, ושאני לא יודעת עדיין מה הלאה ומה יקרה אתו בהמשך. מעדיפה להיות כנה עד הסוף, אם כבר הגענו עד כאן, וחוששת מאד שאיבדתי את הקשר העדין הזה שהתחיל להירקם בינינו.
היא לא מצליחה להגיב. ברור לי שזה שוק בשבילה. רובי הוא אחיה, ואף שמפרידות ביניהם כמה שנים טובות, הוא הכי קרוב אליה בגיל.
בסוף היא מתעשתת ומגיבה. “אתי, את אמא מדהימה,” היא אומרת. “אתם שניכם הורים מדהימים. איך שאת מאמינה לבנות שלך ונלחמת בשבילן. כל הכבוד!”
אני מתרגשת עד דמעות. התגובה החמה שלה מפתיעה אותי. סוף סוף מישהו מהמשפחה לוקח את הצד שלנו וזה מנחם ומחזק. עברתי איזה מבחן סמוי שלא ידעתי שאני לחוצה ממנו בכלל, והלב שלי מתרחב. מהרגע הראשון החלטתי להתעלם מרעשי הרקע ומהתגובה המשפחתית, אבל זה קשה. מפחיד להיות לבד מול כולם ואני כנראה לא חזקה כמו שחשבתי. אני זקוקה כל כך למישהו שיאמין לי ויאשר אותי.
אני מתרגשת עד דמעות. התגובה החמה שלה מפתיעה אותי. סוף סוף מישהו מהמשפחה לוקח את הצד שלנו וזה מנחם ומחזק. עברתי איזה מבחן סמוי שלא ידעתי שאני לחוצה ממנו בכלל, והלב שלי מתרחב.
אנחנו נפרדות בידידות רבה, ואני מבטיחה לה שהיה לנו ממש כיף איתה בשבת ושהבית שלנו תמיד פתוח בשבילה.
*
ביום ראשון בבוקר חמותי מתקשרת. יש חצץ במילותיה כשהיא שואלת מה שלומי, ואיך היתה שבת, אבל הקול שלה מתרכך כשהיא מדברת על הנכדות, ואני מזהה בו דאגה אמיתית.
“אתי, את יודעת שאני פה ושהנכדות תמיד מוזמנות,” היא אומרת. “אם את רוצה שאשוחח איתן, אם אתם צריכים משהו, תגידי. אם כי אני מכירה אותך כבר ויודעת שאת לא מוכנה לקבל עזרה.”
אני לא כל כך יודעת איך להגיב. הטון שלה יותר ביקורתי ממזמין, וזו תלונה ישנה שלה עלי, שאני לא יודעת להעזר. אני באמת רגילה להיות עצמאית. ככה חונכתי – להגיד תודה על מה שנותנים לי, אבל בעיקר לסמוך על עצמי. ולשוחח איתה? חמותי באמת אוהבת את נועה ואת אביגיל, וההצעה שלה כנראה כנה, אבל היא לא מסוגלת לפתוח נושאים כאלו, ולא נראה לי ששיחה כזו תעזור להן מי יודע מה. אם היא תגיד גם להן שהן דרמטיות ועושות עסק, הן ייפגעו מאד. אני מעדיפה להיות נוכחת ולא לשלוח אותן אליה לבד לשיחת יעוץ.
חמותי בכל אופן חותרת לנקודה. “שמעתי ששרה’לה היתה אצלכם בשבת,” היא אומרת.
אני תוהה מאין היא שמעה. חרושת השמועות המשפחתית בפעולה… אולי שרה’לה אמרה משהו לשירה? אני יודעת שהיא בקשר טלפוני גם איתה. ואולי מישהו ראה אותנו בסיבוב בשכונה בשבת אחרי הצהריים? העיקר שהשמועה עברה.
“נכון,” אני אומרת. “היא מקסימה, שרה’לה, ונהנינו איתה מאד.”
חמותי מכחכחת בגרונה. “תראי, אתי, שרה’לה קצת לא יציבה. אולי כדאי שהיא לא תשמע על כל הסיפור שלכם עם רובי. אני מקווה שנזהרתם.”
“לא יציבה?” אני עונה בשאלה. “דוקא היתה נראית לי יציבה ועם ראש על הכתפיים.”
“אני אמא שלה,” חמותי מתרגזת, מקשיחה עוד יותר את קולה. “את חושבת שאני לא יודעת איך זה, אתי? שאנחנו לא עברנו דברים? אני אומרת לך שהיא לא יציבה. את חושבת שסתם היא עזבה את הבית ונסעה לחו”ל? היו לה תקופות לא טובות בכלל, והיא גם מסתובבת בחברה לא טובה. אני לא מבינה בשביל מה אתם צריכים להכניס אותה הביתה עכשו. יש לכם מספיק עם מה להתמודד.”
אני מסיימת את השיחה ומנסה לחזור ולהתרכז בעבודה. ההצטרפות של שרה’לה למשפחה שלנו עושה לנו טוב, וגם היא נראית שמחה מזה. הלב שלי אומר לי שזה הדבר הנכון.
*
בסוף היום אני יושבת עם מיכאל מותשת. שנינו מסתכלים על הבלגן בחוסר אונים בלי שום חשק לקום ולארגן את הבית. אני מספרת למיכאל על היום שלי, ומשתפת אותו בשיחה עם אמא שלו ובדאגות שלי. גם הוא כמובן מוטרד, אבל הוא לא מתרגש מהאזהרה של אמא שלו. “שרה’לה היא אחותי ויש לה כאן בית,” הוא אומר בהחלטיות. “לא חושב שהיא מוסיפה להתמודדות. אם כבר להפך.” אבל אני רואה שמפריע לו שאמא שלו כועסת עלינו.
“זה כל מה שהיא אמרה?” הוא שואל, מנסה לחלץ ממני עוד רמז לאכפתיות ולהתרככות.
“זה הכל,” אני עונה. “אבל היא אמרה שהיא דואגת והכירה בזה שאנחנו מתמודדים. זה גם משהו.”
אנחנו עדיין מחכים לשמוע מהמשטרה מה קורה, אבל בעצם התחלנו את כל המסע מהצורך למצוא לאביגיל ולנועה טיפול ראוי. עכשו כשהן סוף סוף סיפרו את הסוד והכל צף, מיכאל חושש שהן יתקשו לשמור על שתיקה בבית הספר ומול החברות, ואני מסכימה. השיחה עם שירה גם הלחיצה אותי. אני לא רוצה להשתיק את הבנות שלי, אבל יש מחירים לא פשוטים לזה שיידעו בבית הספר.
“תמצאי להן כבר מטפלת,” מיכאל דוחק בי. “הן צריכות שיהיה להן עם מי לדבר.” הוא צודק. ההשפעות של הפגיעה הזו על הילדות שלי ועל העתיד שלהן מלחיצות אותי.
בטיפול פסיכולוגי אני באמת לא מבינה. אני לא טיפוס שנוטה לבקש עזרה מאחרים ולהתפלסף הרבה על הרגשות. זה משהו שלא עושים אצלנו יותר מדי. אצל אבא שלי בכי ושיתוף ברגשות היו סימן לחולשה, ולשלם למישהו שיקשיב לי? זה מוזר מאד. אבל כרגע הנורמליות שלנו עברה כל כך הרבה טלטלות ואני מרגישה כל כך חסרת ישע מול הכל, שאני רוצה להשיג כל עזרה אפשרית. אני מוכנה לזרוק את הציניות הצדה, ולפנות גם לטיפול הכי מפוקפק, אם רק מישהו יבטיח לי שהקסם יעבוד ויחזיר לי את החיים הקודמים שלי.
“צריך שתי מטפלות,” אני עונה למיכאל. “זה לא כזה פשוט וזה יהיה יקר.”
“מה משנה עכשו יקר?” מיכאל שואל. “כשצריך רופא משלמים.”
הוא צודק כמובן. הבעיה היא שהוא מצפה ממני לעשות את העבודה ולמצוא מטפלות. אני לא מכירה פסיכולוגיות בכלל, ואין לי מושג איך למצוא מומחים לתחום הזה. זה לא שאני יכולה להרים טלפון לחברות ולבקש המלצות…
“אתה חושב שהן לא במצב טוב?” אני שואלת את מיכאל בדאגה. האמת היא שאני עצמי בוחנת אותן כל הזמן בעיניים חוששות, כאילו הן פצצה מתקתקת, ולא יודעת למה לצפות, אם כי על פני השטח הכל ממשיך כרגיל. נועה ממשיכה להתלונן על קשיי שינה ונשארת במיטה עד הצהריים, ואביגיל ממשיכה לתפקד באופן מושלם. יותר מדי מושלם.
“אני לא יודע, אתי. את אמרת שטיפול זה קריטי,” מיכאל אומר, משפשף עיניים בלאות.
הוא מגלגל את הכדור חזרה אלי. זה קצת מרגיז וגם מלחיץ. האם גם הוא מאשים אותי בדרמה מיותרת? ההחלטה ללכת לפסיכולוגית היתה של שנינו.
אני שותקת והוא ממשיך, מתעלם מהתרעומת הכבושה שלי: “נועה לא נראית לי טוב. היא מסתגרת ועונה בחוצפה. המרכז הזה שהיינו בו לא אמור לתת טיפול?”
זה נכון. בבית לין נתנו לי את מספר הטלפון של המרכז הטיפולי מיטל, ואמרו שהם יעזרו ושנוכל לקבל שם טיפולים בחינם. אני מבטיחה למיכאל שאטפל בזה דבר ראשון על הבוקר.
בבוקר למחרת אני מנצלת את השקט במשרד ומתקשרת למרכז מיטל. אני מחכה בסבלנות על הקו. כשהמזכירה עונה לי בסוף, אני מגמגמת במבוכה: “שתי הבנות שלי עברו פגיעה בתוך המשפחה. היינו במרכז ההגנה בית לין ושלחו אותנו אליכם לשם טיפול.”
המזכירה נשמעת נחמדה, אבל היא לא יכולה לעזור בינתיים. “את צריכה לפנות לרווחה,” היא אומרת. “מרכז מיטל פועל במימון משרד הרווחה והביטחון החברתי, אז את צריכה לפנות לשם ולקבל הפניה מהם.”
אני מחפשת את מספר הטלפון של ‘הרווחה’ ומתקשרת, מחכה על הקו כעשר דקות עם מוזיקת המתנה מעצבנת, עד שהשיחה מתנתקת. אני ממשיכה לנסות.
רותם, אחת מחברות הצוות שלי שקופצת אלי להתייעצות וגם לקצת פטפוט חברותי, לא מבינה למה אני בטלפון כל הבוקר ולמה אני מגיבה לה בקוצר רוח. היא אשה מאד לבבית, ומאד אוהבת לחלוק רכילות משרדית. ביום רגיל הייתי מקדישה לה לפחות עשר דקות, אבל לצערי היא לא מבינה רמזים ולא דיסקרטית, ואני חוששת שיענו לי בדיוק כשהיא נמצאת לידי. אני מגמגמת משהו על הבנק ועל הבירוקרטיה האין סופית, אבל אני רואה שהיא נפגעת. אין לי ראש לפטפוטים קלילים, אבל אני אהיה חייבת לקפוץ אל השולחן שלה מאוחר יותר ולהתעניין בתחביב העדכני שלה. לדעתי זה חוג פילאטיס. כך או כך, אני מקצרת איתה ככל האפשר, ומפנה את גבי למול פניה המתכרכמות.
כשבסוף מישהי עונה, אני מגמגמת שוב את הסיפור: “נשלחנו ממרכז ההגנה בית לין על רקע של פגיעה. אני צריכה טיפול לשתי הבנות שלי.”
“איפה אתם גרים?” שואלת הפקידה בלקוניות. “זה עניין של לשכת הרווחה המקומית, לא שלנו.”
אוף. זה מתיש. אני ממש מתאפקת לא להתפרץ עליה. הסבלנות שלי ממש על הקצה, ואני מותשת מלילות ללא שינה מספקת ומהמתח הנפשי. אני לא מצפה ממנה לאמפתיה ולהשתתפות, אלא רק למינימום של אנושיות ואכפתיות. אני מצליחה בקושי להתגבר על עצמי.
“אני ממתינה למענה יום שלם,” אני אומרת. “תוכלי לפחות לעזור לי להבין לאן בדיוק אני צריכה לפנות?”
היא מגיבה באי שביעות רצון עמוקה, אבל אני מקבלת ממנה טלפון של לשכת הרווחה בשכונה שלי. זו כבר שעת צהריים מאוחרת. כשאני מנסה להתקשר לשם מתברר ששעות הפעילות מסתיימות באחת וחצי, ושאיאלץ לנסות ביום הבא.
התרגלתי כבר למוזיקת ההמתנה. אני שמה אותה על רמקול לידי בזמן שאני עובדת, ולמזלי אני במשרד לבד. רותם התייאשה ואפילו לא באה לומר בוקר טוב בנימה השמחה מדי שלה. אני באמת אהיה חייבת ליישר איתה את ההדורים. בינתיים אני רק רוצה לסיים עם המרדף המתיש הזה.
התרגלתי כבר למוזיקת ההמתנה. אני שמה אותה על רמקול לידי בזמן שאני עובדת, ולמזלי אני במשרד לבד. רותם התייאשה ואפילו לא באה לומר בוקר טוב בנימה השמחה מדי שלה. אני באמת אהיה חייבת ליישר איתה את ההדורים. בינתיים אני רק רוצה לסיים עם המרדף המתיש הזה.
אבל בלשכת הרווחה השכונתית אין מוזיקה, רק צליל המתנה מעצבן שמגיע לתא קולי. בסוף עונים לי ומעבירים אותי לשלוחה המתאימה. גם שם אני מחכה עד שמתנתק. הפקידה שם כנראה יצאה להפסקת קפה. אני יוצאת להפסקת קפה בעצמי. רותם עוברת בפינת הקפה, ממהרת על עקביה הגבוהים לפגישה, ודי מתעלמת ממני. אוף. אני חוזרת למשרד עם כוס הקלקר ביד, ומתקשרת שוב, מתכוננת להמתין.
להפתעתי מישהי מרימה את הטלפון, ואני מתמלאת שוב תקווה. קוראים לה חני, ואני משתפת גם אותה בתקציר הסיפור, שאני מדקלמת שוב בטון מכני משהו: “נשלחנו ממרכז ההגנה בית לין. אני צריכה טיפול לשתי הבנות שלי.” אחרי כל כך הרבה פעמים של סיפור, זה כבר נהיה על אוטומט. מדהים איך דבר כל כך כואב ומטלטל יכול להתמצות במשפט כל כך לקוני.
חני מבקשת שאבוא ללשכה, כמובן בשעות העבודה שלה, כדי להיפגש ולפתוח תיק. “אי אפשר לסגור את זה בטלפון,” היא מתעקשת. אני מנסה להתחנן על יום העבודה היקר שלי, אבל אין ברירה.
“אולי אפשר ביום שישי?” אני שואלת.
“ביום שישי הלשכה סגורה. גם העו”סיות צריכות יום חופשי,” חני עונה, קצת מאבדת את הסבלנות.
מה אכפת לי היום החופשי שלכן? אני רוצה לצרוח. העולם שלי התרסק ואף אחד לא שם לב. אני חורקת שינים ובולעת את הצרחה. זה חסר טעם וחני לא אשמה.
אנחנו קובעות פגישה בשמונה וחצי, שעת התחלת הפעילות, ביום הראשון שהשעה הזו פנויה. שעה וחצי אחרי תחילת יום העבודה שלי. אני נושמת עמוק ומשלימה עם עוד איחור ועוד פגיעה בתפקוד שלי במשרד. זו רק ההתחלה כמובן.
*
לתגובות, שאלות או התייעצויות: hineni4us@gmail.com או https://lotishtok.com/help/
