שוברת שתיקה – פרק ט’

בוקר חם של קיץ. כשאני מגיעה ללשכת הרווחה בשמונה וחצי בדיוק השמש כבר קופחת והאוויר עומד. הלשכה נמצאת בלב השכונה, ליד המכולת. הפתח מוסתר. לא נעים לי להכנס לשם. אני מרגישה שעשרות עיניים נועצות בי מבטים ושופטות אותי ואת המשפחה שלי. זו לא בדיוק המציאות, אבל התחושה מאד לא נעימה. המזגן חורק בחדר ההמתנה ומטפטף לתוך דלי בצד. ריח של חומר ניקוי זול וכרזות מתקלפות על הקירות משלימים את האווירה. 

חני, עובדת הרווחה שאמורה לקבל אותי, מגיעה קצת אחרי, והיא עוד לפני הקפה של הבוקר, אז היא לוקחת את הזמן. בעשרה לתשע אני נכנסת לחדר שלה בשעה טובה.

חני מסבירה לי על תהליך האינטייק: “זה שלב המפגש הראשון שבו אני מקבלת ממך את כל פרטי המקרה שלכם ומכניסה אותם למערכת.” 

אנחנו עוברות על הפרטים הטכניים: מספר ילדים, מספרי תעודות זהות, תאריכי לידה. האם יש לנו תיק ברווחה? התשובה היא לא עד לרגע הזה. אנחנו משפחה מתפקדת לחלוטין. אבל מעכשו יש, ואנחנו הופכים להיות מקרה רווחה באופן רשמי. אני רוצה לקום ולברוח משם רחוק ככל האפשר.

ואז כמובן חני רוצה לשמוע את הסיפור סוחט הדמעות שלנו ולהביע הרבה הזדהות ורחמים, אבל אני כבר קהת חושים לגמרי. בעיקר רוצה לסיים כבר את הפגישה הזו. חני דתיה אמנם, אבל לא חרדית, וחשוב לה להביע את התפעלותה הרבה.

“כל הכבוד שאתם ככה מאמינים לבנות ותומכים. זה לא מקובל אצליכם לטפל ככה, נכון?” היא מסתכלת עלי בעיניים מצפות, ממש מחכה שאשפוך את הלב, וכשאני שותקת היא ממשיכה: “ואיך המשפחה מגיבה? בטח כועסים עליכם…” 

“כל הכבוד שאתם ככה מאמינים לבנות ותומכים. זה לא מקובל אצליכם לטפל ככה, נכון?” היא מסתכלת עלי בעיניים מצפות, ממש מחכה שאשפוך את הלב, וכשאני שותקת היא ממשיכה: “ואיך המשפחה מגיבה? בטח כועסים עליכם…” 

החדר חם ומחניק, ואני מרגישה זרות וניכור. אני לא רוצה שהיא תרחם עלי ולא שתתפעל ממני. לא רוצה להיות מטופלת של הרווחה ולהכנס לרשימה השחורה של המשפחות הנתמכות. רק שתתן לי את ההפניה המיוחלת למיטל ושאוכל להתקדם ולארגן טיפול לבנות שלי. אנחנו נפרדות בהבטחה שהיא כבר שולחת להם את ההפניה, ואני חומקת מהלשכה בלחיים בוערות. 

את שלושת הימים הבאים אני מבלה בטלפונים למרכז מיטל וללשכת הרווחה, עד שאני מקבלת את האישור שאכן, ההפניה עברה, ואנחנו מוזמנים לפגישה ראשונה במרכז מיטל בשעה טובה, לפגישת אינטייק גם איתם. מיכאל ואני מתבקשים להגיע עם הבנות, כמובן בשעות הבוקר.

הפגישה במרכז מיטל נעימה הרבה יותר, וגם סוחטת רגשית הרבה יותר. קודם כל כולנו נוסעים לשם יחד: מיכאל, אביגיל, נועה ואני. בדרך אני מספרת להם על החוויה שלי בלשכת הרווחה, ונועה חושבת שזה קורע.

“בטח שנאת כל רגע שם ורק פחדת שמישהי מוכרת מהשכונה תיכנס,” היא מגחכת. “איך זה שלא התחפשת? מה היית אומרת אם היית פוגשת שכנה?”

“זה לא מצחיק, נועה,” אני עונה לה, מנסה לשמור על ארשת מכובדת, אבל היא ואביגיל מתחילות מיד להעלות רעיונות לתרוצים אפשריים: “היית אומרת שבאת לאמץ תינוק שהם חטפו,” אביגיל מציעה. “או למסור את יעלי לאימוץ, יותר טוב,” נועה מצחקקת. מיכאל מעלה גם הוא רעיון משלו: “היית אומרת שיש לך שתי מתבגרות לא מתפקדות ושהגיע הזמן שהרווחה תתערב.” בסוף אני נשברת ומצטרפת לצחקוקים.

האווירה במרכז מיטל מזכירה מאד את האווירה במרכז ההגנה. הצבעים והעיצוב דומים. העובדות הסוציאליות שמקבלות אותנו ידידותיות ומקצועיות. כשאנחנו נכנסים אביגיל משתתקת ומחזיקה לי את היד חזק. נועה גם היא לא אומרת הרבה. אנחנו מספרים את הסיפור שלנו כמשפחה, ואחר כך הבנות יוצאות לחכות לנו בחדר ההמתנה הדיסקרטי, ומיכאל ואני נשארים כדי לדבר עם חן, העובדת הסוציאלית. היא מבטיחה לנו שיצמידו לבנות שלנו מטפלות דתיות. 

“אנחנו מאד מאמינים בתהליך משותף עם ההורים,” היא אומרת. “כדאי שגם אתם תבואו לפגישה אחת לשבוע. לפחות בהתחלה. בהמשך אולי תרדו לפעם בשבועיים, אבל המרכז מאמין בטיפול משפחתי.” חשוב להם מאד שההורים יהיו בתמונה ואני מבינה כמה שעות עבודה אני איאלץ להחסיר.

חן מקסימה, שואלת שאלות מתעניינות וגורמת לשנינו להרגיש נוח. אחרי כל התהליך הביורוקרטי המייגע, יש תחושה שהגענו סוף סוף למקום הנכון, ואני נותנת לעצמי להשתחרר טיפה, מרגישה את הדמעות עולות, ומקבלת בתודה את הטישו המוצע. מיכאל גם כן משתף ומתעניין, ואני מרשה לעצמי להרגיש קצת אופטימיות לשם שינוי.

לצערנו יחלפו חודשים עד שיצליחו לצוות לאביגיל ולנועה מטפלות מתאימות. אם הייתי יודעת שיארך כל כך הרבה זמן הייתי פונה לטיפול פרטי, למרות העול הכלכלי והקושי במציאת שתי מטפלות מומחיות לתחום. בסופו של דבר, רק כחודש אחרי חג הסוכות יחל הטיפול הפסיכולוגי של שתיהן.

*

קשה להמשיך בחיים. ללכת לעבודה אחרי עוד פגישה, להמשיך לתפקד אחרי שיחת טלפון מטרידה, אחרי עוד ליל נדודים. הילדים הקטנים בבית דורשים את שלהם. איבדתי את החברות ואת העזרה של רות, ואני משתדלת להמנע ממנה ככל האפשר. אין לי מושג איך היא שורדת. היא בטח מאשימה אותי ואת הבנות שלי בכל הצרות שלה. אני מנסה לעשות הפרדה, להעמיס על עצמי כמה שיותר בעבודה כדי להיות מרוכזת. לא לתת לזה להפריע לשגרה במשרד. תפקוד מושלם נעשה המטרה שלי ואני מפחדת להרפות.

למיכאל קשה גם כן. הוא ממשיך ללכת לכולל, אבל אני יכולה לראות איך הכח נגמר לו. ואני שמחה שבין הזמנים מתקרב. רואים שהוא הולך בחוסר חשק ושבבית הוא עצוב ומכונס. הוא גם הולך לשיעורים הקבועים של ר’ לייזר, חמי, שם אבא שלו מנצל את ההזדמנות להפנות לו כתף קרה ולעורר בו נקיפות מצפון על הצער שהוא גורם לו ולכל המשפחה.

בשיחות הטלפוניות שהוא מקפיד לקיים מפאת כיבוד הורים אמא שלו מספרת כמה היא דואגת לילדים של רובי וכמה קשה לרות. היא גם מספרת למיכאל על בעיות הלחץ דם של אבא שלו, שהתגברו “בגלל כל הצרות האלו”, ושהרופא המליץ לו להמנע מהתרגשות ומלחץ. בשיחות האלו היא מתעלמת כמעט לגמרי מרובי וממעלליו וכמו תמיד היא מצפה ממיכאל להיות הבן הטוב והקשוב.

“תגיד לאתי שאני מתגעגעת אליכם ודואגת, מיכאל,” היא אומרת. “הלוואי שהיה אפשר לסדר את זה. אתה יודע איך אבא, הוא מצפה שכולם יהיו בדרגה הגבוהה שלו והוא לא בן אדם בריא. אני חייבת לטפל בו.” 

מיכאל הוא הבן הבכור. הוא רגיל לזה שאמא שלו שמה את הצרכים של אבא שלו לפני הכל, גם לפני הצרכים שלה, אבל הוא שומע בקול שלה את הכאב ואת הציפיה שלה ממנו שהוא יבין אותה ויעזור לה, והלב שלו נחמץ.

ממוישי גיסי הוא שומע שאבא שלו מממן לרובי עורך דין פלילי יקר. הכי טוב שיש. הוא רוצה שרובי ישתחרר ומהר ושיחזור הביתה לפחות למעצר בית. אני מתרגזת בפעם המי יודע כמה על ההורים שלו. הם ניצבים באופן אוטומטי לצד הבן הפוגע שלהם, וזה מקומם ממש. 

מיכאל מנסה להרגיע אותי, ואולי גם את עצמו: “הם ההורים שלו, אתי. זה מינימלי שידאגו לו לעורך דין. ואמא שלי לא באמת ניצבת לצד רובי, אבל היא לא מסוגלת להתווכח עם אבא שלי. את יודעת את זה.” 

לא יודעת. לדעתי זה מינימלי שידאגו לנכדות הפגועות שלהם ולאבא שלהן, שגם הוא הבן שלהם, ואני מצפה מחמותי להיות גם אמא וסבתא, ולא רק רעיה. 

נועה ואביגיל שומעות ‘מעצר בית’ ונלחצות. הן לא רוצות להיות קרובות לרובי בשום אופן, גם אם הוא יהיה סגור בבית. גם ככה אביגיל עדיין מסרבת ללכת למכולת כי זה מאלץ אותה לעבור ברחוב שבו הוא מתגורר. אני ממש רוצה לעשות משהו. אפילו אם זה רק לקבל עוד פרטים. אין לנו מושג מה קורה, והמתח ותחושת הנידוי מכבידים מאד. אין לנו עם מי לדבר ואנחנו מרגישים חסרי שליטה ומנותקים.

יומיים אחרי שהגשנו את התלונה בבית לין קיבלתי שיחת טלפון ממישהי שהציגה את עצמה מתנדבת מטעם המועצה לשלום הילד והציעה לנו ליווי. היא הבטיחה שתלווה אותנו לכל אורך ההליך הפלילי, תעמוד בקשר רציף עם רשויות אכיפת החוק ותיידע אותנו בהתפתחות ההליכים בענייננו. זה נשמע מצוין ושמחנו על ההצעה, אבל לא שמענו ממנה מאז. עכשו אני מרימה טלפון כדי לנסות לברר אם היא יודעת משהו על מעצר הבית, או על ההתפתחות בכלל. היא לא עונה. אולי תחזור אלי בהמשך, ואולי לא. גם באתר של המשטרה אין שינוי. עדיין כתוב שהתיק שלנו בחקירה. 

מיכאל יוצא אחרי הצהריים מהבית אחרי ויכוח סוער בינינו. הוא צריך כנראה זמן לעצמו. אני תוהה אם הוא מתחרט שהלכנו לפסיכולוגית ולמשטרה, אם לצד הכעס הגדול על אחיו הוא גם מרחם עליו, ואם אבא שלו מצליח לערער לו את הביטחון שעשינו את הצעד הנכון כשתמכנו בבנות שלנו ופעלנו. כששאלתי אותו על זה בעדינות, בכל הצורות העקיפות שהצלחתי לחשוב עליהן, הוא התרגז עוד יותר. “את לא מבינה כלום. רובי דוחה אותי. איך את יכולה לחשוב שאני מרחם עליו?”

מצד שני הוא אומר שאנחנו רצים מהר מדי, ושצריך לפעול בפחות פזיזות. “מי אמר שזה מה שטוב לבנות וזה מה שנכון לעשות? אולי אנחנו עושים יותר מדי עסק וזה רק מעצים את הטראומה שלהן, לדבר על זה כל כך הרבה? אולי אנחנו צריכים פשוט להתרחק, לעבור דירה ודי. אולי אפילו לעזוב את הארץ. למה הן צריכות עכשו את כל החקירות האלו והבלגן?”

כמעט הטחתי בו שהוא בורח מהתמודדות, ושהוא מאשים אותי באימפולסיביות, ושהאמת היא שהוא פשוט מפחד מאבא שלו, אבל שוב עצרתי את עצמי. אני הרבה פעמים מרגישה שהוא רגיש ושביר מדי ומפחדת ששנינו לא נשרוד אמת ערומה. אז בלעתי את המילים הקשות ורק הזכרתי לו שללכת למשטרה היתה החלטה משותפת של שנינו, ולא שהיתה לנו ברירה. 

מיכאל יצא בטריקת דלת, ואני מתוחה כמו קפיץ כל הערב. מנסה להתרכז במשחק עם הילדים, בפטפוטי התינוקות המתוקים של יעלי, בלפשר במריבה על המכונית האדומה בין יוני לבין דוידי, אבל אני כועסת בקלות ומרימה את הקול. יוני בוכה. דוידי מתרגז ומסרב לבוא לארוחת ערב. הכל כל כך קשה ומתסכל לכולנו. אני שמחה שאביגיל ונועה לא חלק מהבלגן הזה. אבל הן מדאיגות אותי גם כן. נועה כמעט לא יצאה מהחדר כל היום, ואני לא יודעת מה לומר לה על זה, ואיך בכלל לגשת לנושא. נראה לי שמיכאל מתקשה בזה אפילו יותר ממני. משהו שפעם היה מובן מאליו לגמרי בסמכות ההורית שלנו נפגע מאז שהן שיתפו אותנו בסוד הנורא. 

בזמן שאני מנסה לאושש את הבית ואת עצמי ממלחמת ההתשה של ההשכבה, אני מתחילה לעשות סדר במחשבות. המריבה עם מיכאל זעזעה אותי. מה אני אעשה אם מיכאל יתפרק? האם ההחלטה שלי לפנות לרשויות ולטפל בבנות ברצינות נכונה? חשוב לי כל כך לעמוד לצדן ולפצות אותן על שלא הייתי שם ולא שמתי לב בזמן, אבל גם הזוגיות שלי עם מיכאל חשובה. כל השנים שמתי לי למטרה לבנות את המשפחה הפרטית שלי בצורה הכי נכונה ולתת לילדים שלי את מה שלי לא היה – אבא ואמא מתפקדים וחמים. האם גם זה הולך להיהרס לי? אולי עדיף באמת לעצור הכל. 

את באמת פזיזה ורצה מהר מדי. ידעת שמיכאל יכעס כשהחלטת לבד לאשר את החקירה. הוא גם אבא שלהן. היית צריכה לחכות לו. 

אין לי עם מי להתייעץ, ואני מרגישה בודדה וחלשה.

כשמיכאל חוזר בשעה מאוחרת, הוא דוקא נראה מאושש. נראה שהוא התאוורר קצת. הוא רכש בשבילי ובשבילו את הספר “נרשם בגוף” על ריפוי מטראומה, ובשביל נועה ואביגיל הביא ספרי קריאה וגם מחברות כתיבה יפות בכריכה קשיחה. צפוי שזו תהיה ההתאווררות שלו. אנחנו משפחה של תולעי ספרים. טיולים משפחתיים וזוגיים שלנו הרבה פעמים נעצרים לשעה של שיטוט בחנות ספרים מזדמנת. מיכאל מאד מאמין בכח של הכתיבה, ותמיד מעודד את הבנות לכתוב. את נועה שלי הוא שכנע לכתוב יומן ונראה לי שזה עשה לה טוב.

עכשו הוא שולף את הבנות מהחדר ומחלק את המתנות, ויש אווירה חייכנית יותר בבית. אמנם הספר שהוא הביא לי קצת מלחיץ, אבל אני שמחה בו. עוד ידע יעזור לי, אני בטוחה בזה. וזה גם מאותת לי שהוא רוצה להתייחס ברצינות לפגיעה של הבנות. אביגיל ששה על הכרך החדש בסדרת הארי פוטר שהיא עוד לא קראה, ונועה ממהרת לתפוס לעצמה את המחברת שהיא הכי אוהבת. 

מיכאל מכין לשנינו קפה ואני מנסה לשתף פעולה עם אווירת הפיוס, אף שאני מרגישה שכל הכוחות נשאבו ממני. האוורור הזה עשה לו טוב, ואנחנו יושבים עייפים ליד השולחן בסלון.

נועה כבר שבה קודם לחדרה עם המחברת והספרים החדשים. אחרי כמה דקות היא חוזרת לסלון. יש לה מחברת פתוחה ביד, כתובה בכתב ילדותי אבל מסודר למשעי, עם הדגשות בעטים צבעוניים.

“תראו,” היא אומרת. “זה היומן שכתבתי.”

אני מסתכלת עליה ומנסה להבין מה היא אומרת. אני הרי יודעת שהיא כותבת יומן. זה לא חדש. בתקופות מסוימות התפתיתי להציץ בו כדי להבין מה עובר עליה, אבל החלטתי שלכבד את הפרטיות שלה חשוב יותר, והצלחתי להתגבר. 

אני מסתכלת עליה ומנסה להבין מה היא אומרת. אני הרי יודעת שהיא כותבת יומן. זה לא חדש. בתקופות מסוימות התפתיתי להציץ בו כדי להבין מה עובר עליה, אבל החלטתי שלכבד את הפרטיות שלה חשוב יותר, והצלחתי להתגבר. 

נועה ממשיכה ומסבירה: “לא זכרתי את זה עד עכשו, אבל כתבתי בחלק מהתקופה שזה קרה. כתובים פה כל מיני דברים. אתם רוצים אולי לקרוא?”

הלב שלי הולם. מיכאל גם הוא נראה כאילו הוא עוד רגע מתעלף, אבל הוא לוקח מנועה את היומן בחרדת קודש, מהר, לפני שהיא תתחרט. 

נועה לא נשארת שם ולא מחכה לראות אותנו קוראים, היא משאירה אותנו שם עם המחברת המלחיצה וחוזרת לחדר שלה.

מיכאל שומט את המחברת על השולחן, כאילו היא צורבת לו את האצבעות. הוא שואל: “רוצה אולי את לקרוא קודם?” 

“נקרא יחד,” אני מחליטה. 

אנחנו מרכינים ראש יחד על המחברת. צוללים לעוד תהום שלא שיערנו את עומקה. המילים הן מילותיה של ילדונת תמימה. השפה היא שפה ילדותית שמנסה למצוא פשר. אבל הסיפור מפלצתי. הוא מתחיל בהתלבטות שלה אם היא לא דמיינה הכל. בניסיון שלה לחזור ולהוכיח לעצמה שרובי הוא דוד אוהב, ושהכל נורמלי. עובר לסיפורי יומיום מבית הספר, לתאור של מריבה ילדותית עם בת הדודה, ואז השד מזנק מהמארב ומכה. הפגיעה והמראות החמורים מנשוא, הכל מתואר באותה כתיבה תמה. 

וכך אנחנו נחשפים לעוד שכבה בסיפור של הילדה האהובה שלנו. עוד רמה של פגיעה שלא סופרה עד עכשו. 

זה מכה בי בעוצמה שאני מתקשה לשאת. אם עד עכשו היה לי חשש מלווה בשמץ של תקווה שהגזמתי בתגובה לכל הסיפור, ואפילו חשבתי אחרי המריבה שלנו לסגת בשביל השלום בית, המילים הילדותיות זועקות אלי מהמחברת ומחזקות את הנחישות שלי להמשיך.

אני יודעת שאני חייבת גם עכשו לתפקד. מיכאל משותק מאימה, לבן כמו הקיר מאחוריו. נועה בטח מחכה לראות איך נגיב. ברור שארך לה זמן להיזכר ולחשוף לנו את היומן הזה. 

אבל אני לא מתפקדת. לא עכשו. לא יכולה. אני מתפרקת בבכי שאני כבר לא מסוגלת לעצור, כשהזוועה וחוסר האונים מכים בי במלוא העוצמה. הלב שלי נשבר על נועה ועל אביגיל הקטנות שלי. 

לתגובות, שאלות או התיעצויות: https://lotishtok.com/help

hineni4us@gmail.com

להדפסה