עם סיומו של הסיפור “שוברת שתיקה” קיבלנו כמה וכמה שאלות מקוראים. הסופרת ענתה עליהן במדור מיוחד זה. על הדברים אף עברו רב פוסק הלכה ואנשי מקצוע בתחום.
שאלה:
סוף יפה. אמנם היה ברור ששרה’לה נפגעה על ידי רובי, אבל הטוויסט בעלילה יפה. לרגע גם אני השתכנעתי ש’מה יצא להם מהתביעה?’ ואז המסר שאמנם נכתב בצורה גלויה מדי אבל בהחלט נכון, אסור לשתוק.
תכל’ס, הסיפור מסתיים בצורה דרסטית, רובי מקבל את עונשו. אבל מה עם כל האיומים שבטח מתממשים אחד לאחד? אין סמינרים לבנות, אין כולל, הניתוק המשפחתי שלהם לנצח וכו’.
תשובה:
- תגובת הקהילה והאיומים הרבים הם אכן לא פשוטים, אבל בדרך כלל לא מתממשים באמת אחד לאחד אלא אם כן מדובר בקהילות ספציפיות. אחרי שוך הסערה וכאשר הגיעו להכרעה ואין מטרה ללחץ, לעתים קרובות הדברים קצת נרגעים. נוסף לכך, כמו שנכתב בסיפור, זה לא כל כך פשוט לבטל קבלה או להוציא תלמיד ממוסד הלימודים בלי סיבה טובה…
- יש אמנם מקרים של קהילות ה’מענישות’ ממש את מי שמעזים לפנות לעזרה חיצונית, וזאת אף שהם נוהגים על פי ההלכה ואף אם הם התייעצו עם רב. גם הפרסום עצמו עלול להיות עונש חברתי קשה. מהצד השני, מדובר כאן בחיים של הנפגעים, כפשוטו, ובעתידם הגשמי, הנפשי והרוחני. הורים צריכים לזכור שהסיכון בוויתור על פניה לעזרה מקצועית, על הכרה ועל גיבוי מלא לנפגעים לטובת הישארות בקהילה ו’נורמליות’, הוא חלילה אבדן הילדים. לפעמים צריך לחשוב מחדש על המקום בקהילה ובמשפחה, ולהחליט על סדרי העדיפויות. בסיפור שלנו, לנועה בכל מקרה מתאימה בשלב הזה מסגרת אחרת והיא בעז”ה תמצא את מקומה הנכון ואת הדרך שלה בעבודת ה’, מתוך מקום של אהבה וריפוי.
- הניתוק המשפחתי כואב מאד, אבל המעשה שנעשה הוא חמור ביותר ואי אפשר להתעלם ממנו ולהמשיך קשר משפחתי שאינו מכיר בעוול ואינו מגנה את הפגיעה. כאמור, מדובר בחיים של הנפגעות, כפשוטו, גם אם לא חושבים על הנפגעות האחרות והעתידיות… מקווה שחלק מבני המשפחה יתעשתו בהמשך והקשר יתחדש ממקום של דיבור וכבוד הדדי.
שאלה:
איזה סיפור, וואו. כתוב ממש יפה וקולח, נהניתי ממנו מאד.
כואב מאד. וחשוב מאד.
אישית – התחברתי לדרכי הפעולה ולהכל.
אבל בכל זאת, מעניין אותי מאד מה דעת תורה בעניין.
כשקראתי איך רובי אומר לה ‘רשעים אתם’ – אז ברור לי מאד מי הרשע פה. אבל בכל זאת הצלחתי לרגע גם לדמיין את הצד של אשתו והילדים. וזה באמת מורכב ולא פשוט בכלל. במיוחד שהתברר שזה לא מעידה חד־פעמית שלו, ואולי באמת אין הרבה סיכויים שהוא באמת יטופל.
לא יודעת מה לומר, אבל הייתי ממש שמחה אם בשו”ת שיתפרסם בפרק האחרון תתיחסו גם לנקודה הזו של דעת תורה.
תודה, ויישר כח על הכל.
תשובה:
- לכל פושע המתחייב בעונש (גם בבית דין ע”פ דין תורה כאשר יש סמכות לבתי הדין להעניש) יש משפחה ואוהבים שנפגעים מענישתו וביזויו. צריך לזכור שמי שגרם לסבל הגדול הזה הוא הפוגע עצמו ולא מי שעושה משפט ומנסה לתקן את העוול. כמו שכתבת בצדק – ברור מאד מי הרשע פה וחשוב שלא יהיה בלבול.
- מיכאל ואתי בהחלט לא פעלו בניגוד להלכה, ואולי נכון היה להתייחס לזה בסיפור עצמו. בקונטרס “דם רעך” בעניין דיווח לרשויות במקרים של התעללות בילדים, מאת הרב צבי גרטנר (מכון ישורון, מופיע באוצר החכמה), הוא מביא דעת תורה ברורה ותשובות מגדולי הפוסקים, שלא רק מתירים פניה לרשויות במקרים אלו, אלא אף פוסקים כי זו היא חובה גמורה. הוא מתייחס הן לעניין חובת הדיווח והן לעניין עצירת הפגיעה, ומביא את תשובת של הרה”ג משה הלברשטאם, חבר הבד”ץ העדה החרדית, הפוסק באופן ברור כי מי שמשתדל למנוע מהפוגע לחטוא בכל אופן שימצא לנכון ואף למסרו לשלטונות – למצוה ייחשב לו.
בנוסף הוא כותב כי לא רק שאין חיוב להשתדל להוציא פוגע מבית הסוהר, יש בכך אף איסור. ניתן לקרוא על כך בהרחבה במקור.
שאלה:
קודם כל יישר כוח על הסיפור הכן והאמיץ, על הצפת הנושא החשוב כל כך על כל מורכבויותיו ומאפייניו הלא פשוטים.
שאלה ראשונה, תכלס אחרי הכל, מה הרווחנו מהענשת הפוגע בהכנסתו לכלא? הרי מי יכול להבטיח שלא יחזור לפגוע אחרי שירצה את המאסר וכבר היו סיפורים מעולם… והרי באמת אנחנו לא מעוניינים בנקמה ועונש יקבל בעולם הבא, אז מה המטרה?
תשובה:
לפני שאענה על השאלה, אזכיר שעשיית משפט היא מצווה מהתורה, ואף משבעת החיובים המוטלים על בני נח.
פושעים ופוגעים מתחייבים בעונש גם בבית דין הדן על פי דין תורה, כאשר יש לו סמכות להעניש, לצורך תיקון ובעור הרע, ועל פי הכלל המופיע במסכת סנהדרין: “בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין.” ובהרחבה במגילת תענית פ”ו: “דבית לוי אמרו שמעתי שבית דין עונשים ממון ומכים שלא מן התורה, לא מפני שכתוב בתורה, אלא משום שנאמר ובערת הרע מקרבך.“
ועכשו, לעצם השאלה על התועלות שבענישה:
לצדק עונשי, שהוא המונח המתאר את ההליך הפורמלי של המשפט הפלילי, יש כמה מטרות חברתיות: הן גמול, מניעה, שיקום והרתעה, וכן גינוי המעשה.
מבחינה החברה: ענישה היא כלי חשוב מאד לתיקון חברתי, שכן היא מייצרת הרתעה גם כלפי פוגעים אחרים ומשמשת לגינוי חברתי ולסימון חומרת המעשה בעיני החברה כולה. כמו שכתוב בפרקי אבות: “הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.” בלי משפט, ענישה והרתעה, אי אפשר להגן על החברה מעוול ומפגיעה בחלשים. “ובערת הרע מקרבך” היא חובה יהודית על כולנו.
מבחינת הפוגע עצמו: אמנם אי אפשר להבטיח שהפוגע לא יחזור לפגוע, אולם הסיכוי גבוה יותר לאחר שהוא נענש ושילם מחיר שהוא יירתע מלחזור על המעשה. כמו כן יש יחידה במשטרה שאחראית על שיקום האסירים ועל מעקב.
מבחינת הנפגעות: במעשה הפגיעה האיזון הופר, העולם נשבר והתערער, והכח והכבוד העצמי נלקח מידן בידי הפוגע שלהן. הצורך המרכזי העולה מהן הוא בהכרה ובמתן תוקף לפגיעה ולהשלכותיה. זה חשוב מאד לצורך השיקום והריפוי. לשם כך הן מבקשות כי המשפחה, סביבתן הקרובה ונציגי החברה יכירו בעובדות הבסיסיות של הפגיעה ובנזק שנגרם להן ממנה. בנוסף הן מבקשות כי הסביבה והקהילה יביעו עמדה ברורה של גינוי הפגיעה, ובכך יאשרו את תמיכת הקהילה בנפגעת ויעבירו את נטל הבושה ממנה לפוגע.
בקשת הצדק של הנפגעים והנפגעות אינה עוסקת בדרך כלל בנקמה, אלא בתהליך המתקן את האיזון שהופֵר בעקבות הפגיעה: החזרת כבודן, הפחתת כוחו של הפוגע, שמירה על ביטחון אישי וציבורי, הכרה בעוול וגינוי המעשה.
פעולה תקיפה של פניה לרשויות על ידי בני המשפחה הקרובים היא הבעת עמדה ברורה של גינוי הפגיעה ותמיכה בנפגעות. הליך משפטי מוצלח (הכולל הודאה או הכרעה וענישה מספקת) נתפש כהליך מאזן ומחזיר אמון בעולם, וכאמירה ברורה של החברה שהיא מכירה בעוול ובחומרה של הפגיעה.
ככל שהקהילה והסביבה הקרובה תגבה את פעולת הענישה והגינוי, כך ההליך יהיה משמעותי יותר בריפוי.
שאלה:
איך אפשר לתת אומץ, העצמה, כוח ויכולת לילדה שברירית לעמוד ולהעיד מול הפוגע שיכול להיות גם קרוב משפחה או דמות סמכות? ועוד יותר כאשר כל הסביבה יורה חצים מאשימים?
תשובה:
קודם כל קרוב לוודאי שהילדה לא תצטרך להעיד מול הפוגע. בעברות כאלו, בית המשפט רשאי להורות, לבקשת הנפגע או לבקשת ההורה, שהנפגע ימסור את עדותו שלא בנוכחות הנאשם, אלא בנוכחות עורך דינו של הנאשם.
לגבי חיזוק של הילדה – להורים יש תפקיד מכריע בהעצמה ובמתן אומץ, כח ויכולת. לדעתי חינוך למוגנות הוא בראש ובראשונה נתינת תמיכה, אמון ואהבה לילד בדרך שתעצים אותו ותחזק אותו, וכן הרבה הקשבה ושיתוף רגשי. כמובן נדרש ליווי מקצועי וטיפול נפשי, גם להורים.
לנו כחברה יש גם תפקיד חשוב במתן גיבוי וחיזוק לנפגעות שמעזות להתלונן, ולהוריהן התומכים.
בכל מקרה צריך להזהר מאד שלא ללחוץ חס וחלילה על הילדה ולאלץ אותה לעשות דברים שהיא אינה רוצה בהם או מסוגלת אליהם. לפעמים אכן עדיף ללכת לעסקת טיעון כדי לחסוך את העדויות או חשיפה אחרת של חומרים לפוגע, כמו למשל היומן של נועה.
שאלה:
איך את רואה את הדמות של מלכה בסיפור? מה היא מסמלת? אשה כמוה, אמנית, בטח מבינה פגיעה יותר מבעלה. איך את מבינה את התפקיד שהיא ממלאה בסיפור ואת התהליך שהיא עוברת, אם בכלל?
תשובה:
העמדה של מלכה בסיפור מראה כי גם כשמבינים ויש כבר יותר פתיחות, עדיין כשמדובר בבן משפחה קרוב קל מאד להתבלבל וליפול לנטיית הלב – להדחיק ולהתעלם מחומרת הבעיה. הרבה פעמים בני המשפחה מעדיפים שלא להאמין לנפגעות, לומר שהן מגזימות או מדמיינות, ובלבד שלא ייאלצו להכיר בכך שבן המשפחה האהוב או האדם החשוב והמכובד עשה מעשה חמור כל כך, ולהשלים עם ההרס, הבושה והאשמה שהכרה בפגיעה תביא עליהם.
טיפול לקוי בפגיעות בתוך המשפחה הוא לא נחלתה של החברה החרדית בלבד… הסיפור אמנם עוסק בחברה החרדית ובמאפייניה, אבל גיבוי של פוגעים והשתקת פגיעות מיניות בתוך המשפחה עדיין קורים בכל העולם.
התהליך החשוב העובר על החברה שלנו, של שיפור המודעות למוגנות ולצורך לטפל ולגבות את הנפגעים, נובע דוקא מהערכים החזקים ומהחשיבות הרבה שההורים בציבור החרדי מייחסים להגנה על הילדים ולדאגה לשלומם הפיזי והנפשי.
תגובה אחת
אני חייבת לקבל את המקור המדויק לפסיקה המוזכרת של הרב הלברשטם