שוברת שתיקה – פרק סיום

בליל פורים שרה’לה, נועה ואביגיל יושבות אתי להכין משלוחי מנות. אנחנו עובדות בסרט נע, מכניסות לקופסאות את הפריטים המוכנים מראש, עוטפות בצלופן, גוזרות סרטים וקושרות. ערמת משלוחי המנות מתגבהת, והסלון מלא בסרטים גזורים, צלופנים מרשרשים ופטפוטים צוחקים. ואז אנחנו שומעות דפיקות בדלת. 

מיכאל חוזר בדיוק מההשכבה של יעלי, ופותח את הדלת. בפתח עומדים חמי וחמותי.

זה ביקור ראשון שלהם אצלנו זה חצי שנה, והוא מכה את כולנו בתדהמה. בדרך כלל חמותי מתאמת אתנו מראש ביקורים. אנחנו לא רגילים לביקורים ספונטניים. מיכאל מתעשת ראשון ומוביל אותם אל השולחן הגדול בסלון, שם שרה’לה ואני ממהרות לעשות קצת סדר בבלגן, לאסוף את כל השאריות והלכלוך ולהעביר למטבח את ערמת משלוחי המנות המוכנים. 

מלכה אומרת פורים שמח לאביגיל ולנועה. “התגעגעתי אליכן,” היא מודה. 

זה קצת מאולץ אחרי זמן ארוך כל כך של נתק, והן נבוכות מאד, אבל רואים עליה שהיא מתכוונת לזה, והן מפשירות. אני קצת מרחמת עליה כשאני רואה אותה ככה. ברור שגם לה קשה מאד הניתוק מהנכדים ומהבן שלה. היא אמנם לא מתנפלת עליהם בחיבוקים, אבל מלכה אף פעם לא היתה סבתא של חיבוקים, והיא מצליחה להתעלם מהעגיל של נועה ולהחמיא לה על התספורת החדשה, ולהתפעל מאד מכמה שהם כולם גדלו.

היא שואלת על יעלי, אבל הקטנטונת שלנו בדיוק נרדמה סוף סוף, אז היא מתרכזת ביוני שגדל כל כך. היא הביאה משלוחי מנות עמוסי ממתקים לכל הנכדים, וההתעסקות בהם עוזרת לה ולילדים להתגבר על המבוכה.

ר’ לייזר עצמו מתיישב בשקט ליד השולחן הגדול בסלון, מצפה שמיכאל יתיישב לידו. אני חוזרת למטבח ומנסה להתארגן. זה ליל פורים, והבשר מתבשל על הכיריים למחר, אבל יש עוגות ופלפלים ממולאים ואפילו גרגירי חומוס מבושלים. מזל ששרה’לה אתי, ממהרת לעזור לי לערוך שולחן ולהוציא קערות עמוסות באוכל ומשקאות חריפים אל הסלון.

“בואי שבי, אתי. אל תטרחי,” מלכה חמותי קוראת לי מהשולחן. “לא באנו בשביל להטריח.” 

“שטויות, זה לא טרחה,” אני עונה מה שחייבים לענות, ומבקשת משרה’לה להצטרף אלינו ליד השולחן, אם כי ההורים שלה די מתעלמים מקיומה. 

“שטויות, זה לא טרחה,” אני עונה מה שחייבים לענות, ומבקשת משרה’לה להצטרף אלינו ליד השולחן, אם כי ההורים שלה די מתעלמים מקיומה. 

“אנחנו נשמח לדבר אתכם קצת בפרטיות,” ר’ לייזר אומר. “אולי הילדים יכולים לפנות לנו את הסלון?”

נועה ואביגיל כבר לא ממש ילדות, אבל ברור להן שהוא מתכוון גם אליהן. כל הסיטואציה מביכה אותן גם ככה. הן ממהרות לקחת אתן את יוני ואת דוידי ולהעלם מהשטח עם שלל הממתקים.

שרה’לה לעומת זאת לא יכולה להיחשב ילדה בשום אופן, ואני רוצה שהיא תישאר. אבא שלה נועץ בה מבט מצפה, והיא כמעט קמה ובורחת משם, אבל אני תופסת לה את היד ומסמנת לה להשאר לשבת. היא חלק מהמשפחה שלנו, ואני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי כשהיא לידי.

“פורים הוא זמן להרבות בשמחה,” ר’ לייזר פותח. “נועה ואביגיל נראות בסדר ברוך השם, והבית שלכם שמח. אצל רות ורובי אין כל כך שמחת חג.”

האמירה שלו נשארת תלויה בחלל החדר. אנחנו מנסים לעכל ולהבין מה הוא רוצה.

מלכה חמותי מזהה את המתח המצטבר ומנסה לרכך. 

“תטעם מהפלפל, לייזר,” היא אומרת. “אתי בשלנית מעולה.”

חמותי דוקא מעדיפה למלא כרוב, ולהכין את המאכל המסורתי. ההתעקשות שלי לותר על הריח הכבד שאני לא יכולה לסבול לא זכתה תמיד להערכתה. אבל עכשו היא שופעת מחמאות ורצון טוב, והיא מניחה על הצלחת שלו מנה מהבילה.

חמי מתעלם ממנה. הוא מסתכל במיכאל מבעד למשקפיו הכבדים וממשיך: “הגיע הזמן לגמור כבר עם הסיפור הזה ולעשות שלום במשפחה. אפשר עדיין להחזיר הכל לקדמותו ולהסתפק בסבל שעבר על כולנו עד עכשו.”

מיכאל מכחכח בגרונו. 

“אבא,” הוא אומר בכבוד רב, “יש עסקת טיעון על השולחן, שאנחנו חושבים עליה ברצינות…”

אבא שלו קוטע אותו בנפנוף יד. 

“אתם רוצים נקמה?” הוא שואל בחדות. “אתם חושבים שנקמה תעזור לכם במשהו? תעזור לילדות שלכם? כיבוד הורים כבר לא חשוב בעיניך, מיכאל? הצער של אמא שלך לא חשוב?”

אני מחפשת במבטי תמיכה מורלית אצל שרה’לה, אבל שרה’לה יושבת קפואה. 

אני מתערבת בשיחה, למרות שר’ לייזר מדבר ישירות למיכאל. “אנחנו רוצים צדק. והבנות שלנו לא בסדר בכלל. הבית שלנו לא שמח. והצער של נועה ושל אביגיל גם כן חשוב.”

ר’ לייזר מפנה את מבטו הנוקב אלי, מרכך את קולו לטון מפייס. “ואיך עוד צער יעזור לצער שלכם? מה זה מוסיף? אם רובי מעד, הוא יעשה תשובה. נדאג לבנות.”

הדמעות עולות בעיני. אני מתגעגעת כל כך לרות גיסתי, לחיים שלפני, להיות חלק ממשפחה מורחבת נורמלית ותומכת, ולרגע אני פשוט רוצה לאחוז ביד המושטת ולעצור את הכל. אולי זו הדרך לעזור לכולנו להפסיק את הכאב? אולי טעינו בכל והמחיר גבוה מדי? 

מיכאל בולע את הרוק מעבר לשולחן, הידיים שלו רועדות. אני מרגישה את הקושי ואת הצער שלו. לרגע אני מתפתה להכנע ולומר לחמי שהוא צודק ושנוותר, אבל אז אני נזכרת במצוקה של אביגיל, בהתקף החרדה של נועה, בכל הכאב של החודשים האחרונים. אני חייבת להיות מאחוריהן בפעם הזו. אני מישירה מבט אל חמי ומתכוננת לענות בתקיפות. 

“אנחנו לא נוותר על הודאה,” אני מכינה את המילים בתוכי, “רובי צריך לשלם על מעשיו, והגיע הזמן שתקשיבו לבנות.”

אבל לפני שאני מספיקה לענות, שרה’לה מתנערת מהקיפאון. בתוך השקט של הסלון הקול שלה חורק, כאילו גם הוא מתעורר מתרדמת חורף. היא פונה ישירות לאביה, ושואלת: 

“תדאגו לבנות, אבא? כמו שדאגתם לי?”

אני מנסה להבין מה היא בדיוק אומרת, אבל אני רואה שההורים שלה כבר הבינו. מלכה מרימה יד רועדת ומכסה את פיה, וחמי מחוויר כמו סיד. הוא מתכונן לקום, אבל בסוף מתחרט ונשאר לשבת. כאילו ברגע אחד אזל לו הכח. כשהקול של שרה’לה עולה שוב, הוא תובעני ומאשים.

“רובי יחזור בתשובה כמו שהוא חזר בתשובה על מה שהוא עשה לי? ומי יחזיר לי את החיים שהוא לקח ממני?”

עוברות עוד כמה שניות של שקט כבד, שאפשר לחתוך בסכין. מיכאל ואני עדיין מעכלים מה שרה’לה מספרת פה בעצם. ואז היא ממשיכה, באותו קול קצת שבור, קצת מתחנן, קצת זועק:

“הייתי ילדה, אבא. כיבדתי אותך. שתקתי. נועה ואביגיל שילמו את המחיר. זה מה שאתה רוצה מהם? שהם יהיו כמוך? ומי ידאג לילדות הבאות בתור?”

*

ארבעה חודשים מאוחר יותר, מיכאל, נועה, אביגיל ואני נפגשים עם שרה’לה בכניסה לבית המשפט. 

ההצהרה של שרה’לה חוללה סערה, וההצטרפות שלה לתיק טרפה את הקלפים. רובי היה מעל גיל שמונה עשרה כשהוא פגע בה, ולמזלנו עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות. התלונה שלה והנכונות שלה להעיד, לצד הרצון הבלתי מתפשר שלה ללכת עד הסוף, גרמו לתיקון כתב האישום ולהחזרתו של רובי למעצר עד תום ההליכים.

עסקת הטיעון כוללת לבסוף גם את האישומים בפגיעה באביגיל וגם המלצה לעונש חמור הרבה יותר.

מההורים של מיכאל לא שמענו מילה מאז פורים, ואני תוהה אם נראה אותם היום בבית המשפט.

שרון, עורכת הדין, מלווה אותנו פנימה, ואנחנו עומדים באולם ההמתנה הגדול והקריר ומחכים עם לילך הפרקליטה. רובי עובר על פנינו בבגדי עצירים, אזוק בידיו וברגליו, מלווה בשוטרים ובעורך הדין שלו. מוישי גיסי ויצחק מאיר שם, ממהרים לקבל את פניו. הם בקושי מסתכלים עלינו. לשמחתי, לאולם הדיונים הם לא מורשים להכנס. מלכה חמותי לא שם. אני מתארת לעצמי שלחצו עליה לבוא ולתמוך ברובי, ויש לי הרגשה שגם ההימנעות שלה מלהגיע דרשה ממנה אומץ. אני שמחה בשביל הבנות ובשביל מיכאל שהם לא צריכים להתמודד גם עם זה, ומקווה שזה אומר שהיא תצליח למצוא את דרכה אלינו ואל הנכדים בבוא הזמן. 

אביגיל נצמדת אלי כשאנחנו נכנסים, וכולנו מתיישבים יחד. נועה ושרה’לה מחזיקות ידיים. הבנות התעקשו להיות בבית המשפט כדי לשמוע את רובי מודה, ובעצת המטפלות שלהן ועורכת הדין החלטנו שזה הדבר הנכון, אבל אני רועדת כולי מבפנים. הלוואי שזו תהיה סגירת מעגל טובה בשבילן.

כשאנחנו מתיישבים, רובי כבר שם, ואני מרימה אליו את המבט מעבר לאולם בית המשפט הריק. רובי מסתכל ישירות אלי ואני קוראת את שפתיו: “רשעים אתם, רשעים.” הוא חוזר על המילים שוב ושוב, בכוונה גדולה, לפני שעורך הדין שלו שם לב וממהר להשתיק אותו.

אני רואה שנועה מבחינה בכך, ושהיא מסתכלת עלי בדאגה מזווית העין, אבל היא שואבת אומץ מהתגובה הרגועה שלי, ומיכאל מרגיע אותה בחיבוק ולוחש לה להתעלם. היא מהנהנת ומתרכזת בנעשה באולם, ראשה מורם. 

כבוד השופטת עולה לדוכן בגלימה שחורה, והיא מנהלת את ההליך ביד רמה. היא עוברת על המסמכים שלפניה, מאשרת שוב עם עורכי הדין שיש הסכמה על עסקת הטיעון, ואז פונה לרובי ושואלת אם הוא מודה באשמה. 

רובי גיסי עומד על רגליו לצד עורך דינו, ומסתכל רק על השופטת כשהוא עונה, “מודה.” 

הוא מנסה להוסיף עוד משהו, אולי להצטדק, אולי לסייג ולומר שההודאה נסחטה ממנו ושאין לו ברירה, ושהוא מודה רק לצורך העסקה, אבל עורך דינו קופץ מיד וממהר להשתיק אותו, וכך מסתיים לו ההליך הקצר בבית המשפט.

הוא מנסה להוסיף עוד משהו, אולי להצטדק, אולי לסייג ולומר שההודאה נסחטה ממנו ושאין לו ברירה, ושהוא מודה רק לצורך העסקה, אבל עורך דינו קופץ מיד וממהר להשתיק אותו, וכך מסתיים לו ההליך הקצר בבית המשפט.

אנחנו יוצאים החוצה אל השמש הלוהטת, מנסים לעכל את המהירות שהכל הסתיים. מיכאל מאחל לבנות מזל טוב ומעודד אותן להצטלם על רקע החזית המקושטת של בית המשפט. אביגיל עדיין צמודה אלי, ורגע לפני שהיא מצטרפת אל שרה’לה ונועה לתמונה, היא מתעכבת כדי ללחוש לי משפט סיכום פרטי:

“מזל שהיית שם אמא. את היית הפטרונוס המגן שלי, כמו בהארי פוטר.” 

וזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיי.

*

עם סיום הסיפור ‘שוברת שתיקה’ אתם מוזמנים לשלוח שאלות לסופרת לכתובת המייל bz@iyun.org.il
השאלות והתשובות יתפרסמו בעז”ה בשבוע הבא.

להדפסה