1

אוושה בלב

כשחנה החסודה איבדה את תינוקה, ביום נמהר אחד, בדממה דקה, אז עלו אצל אושרה כל השאלות אותן מעולם לא העזה לשאול. הראשונה בהן, שפתאום ניקרה בקדחתנות במוחה, תבעה לדעת איך השתלשלו אותם האירועים אצל הוריה. את הסיפור הכירה בכללותו: הילדה, אחותה, אותה דמות שמזמן כאילו פרחה מחלונה, נולדה עם מום בלב. אימה נסעה, היא לא הושמה תחת השגחה ראויה, ונשמתה של האחות נעתקה ממנה לתמיד בגיל שבעה שבועות.

אצל חנה ההתרחשות הייתה אחרת לחלוטין. העולל נרדם אצל המטפלת, שכן חנה חייבת הייתה לצאת למקום עבודתה. כשהמטפלת הגיעה לבדוק אם הוא מכוסה, כי הימים היו ימי קרה, מצאה אותו חסר נשימה.

חנה לא האשימה איש, ברוך דיין אמת הוא, ובכל זאת זקוקה הייתה לביקוריי ניחומים.

חנה לא האשימה איש, ברוך דיין אמת הוא, ובכל זאת זקוקה הייתה לביקוריי ניחומים.

אושרה גררה את הימים, הבליעה תירוצים. ‘מתי תלכי?’ הדהדה בה השאלה, ועמה העילפון הקל שהיה אוחז בה כל אימת שעניינים מעין אלו נידונו בנוכחותה. ושוב שאלה נפשה לדעת, איך נמצאה אותה תינוקת שהייתה אחותה, מי היו אנשי הצוות האחרונים שראו אותה, האם ניסו לבצע החייאה, האם צעקה אימה בשבעה, בדיוק כפי שחנה זעקה, שאסור להשאיר תינוק בגשם, עכשיו זה קר. מזג אויר סוער. מי שנוהג כך הוא לא אחראי.

מי ביקר את הוריה במהלך השבעה? האם שוחחו הוריה זה עם זו, איפה היא הייתה?  האם תלשה לבובתה היחידה את כל שערותיה הכתומות, האם יצא אחד מהמבקרים לרכוש עבורה אחת אחרת? ואולי היה זה הזיכרון המר שנגע בה, ומנע מאימה לאהוב אותה כשבגרה, לדבוק בה  בכל לבבה. אימה בחרה להשקיע את כל מרצה באחרת, באחותה שנולדה שבע שנים אחרי מות אותה אחות פגועה.

באותו יום בו הלכה לנחם את חנה, לא ידעה היכן היא אמורה להניח את עצמה, שהרי לא בה מדובר, מלמלה לעצמה, ובכל זאת התנגנה בה צהלה. היום היה בהיר ומוברש מתמיד, הרחובות נראו לה טובלים בחגיגיות, והיא מצאה עצמה סמוכה ובטוחה שתאזור עוז ותאמר את המילים הנכונות.  אך כשהתקרבה אל הבניין הפינתי, רואה מזווית עינה את עדת המנחמים הכהה עולה באיטיות במעלה הרחוב, אחת מהנשים לא מפסיקה להתייפח, חשה איך הזרות הזאת, אותה זרות שמונעת ממנה לגעת בזולת, לבטוח בו, מתגנבת אליה בלאט, נכנסת איתה אל הבית הצנוע בו ריחפה עדיין הנשמה הטרייה. 

חנה עדיין התפללה .עיניה היו נפוחות. ובכל זאת, כשהרפתה לבסוף מהסידור, השתדלה לפזר דברי עידוד. אך כלפיה, כך נדמה היה לאושרה, נהגה חנה בהסתייגות. אולי לא חפצה בביקור. הקור המיימי המוכר שוב חלחל לעצמותיה. חנה, שתמיד ממהרת לעלות למוניות השירות ולא עוצרת לומר שלום, שמארגנת שיעורי תורה במין קלילות לא צפויה, שמארחת גם כשהיא עייפה, אף פעם לא הייתה חברתה הנאמנה. זה היה ביקור שדחקה בעצמה לעשות מתוך מחויבות לאסון. הייתה בו התניה חברתית, ואולי עוד משהו אנושי, שמעבר לדברים עצמם.

חנה, שתמיד ממהרת לעלות למוניות השירות ולא עוצרת לומר שלום, שמארגנת שיעורי תורה במין קלילות לא צפויה, שמארחת גם כשהיא עייפה, אף פעם לא הייתה חברתה הנאמנה.

רחמיה נכמרו עליה. רצתה לומר משהו חם, עוטף, ויצאה רק הערגה לאותה אחות, שמאז איש לא הזכיר.  

 “עברנו את עקדת יצחק,” פסקה חנה, בעוד היא תוהה מי עקד את אחותה. 

יצאה מהמקום ההוא מבולבלת. אישה גיבנת ביקשה ממנה להוליך אותה אל רחוב אחר, היא התעלמה, ושוב גלי חרטה מוכרים עלו בה. “המקום ינחם בין שאר אבלי ציון”, כך פקדה עליה חנה לברך כשעמדה לפניה, ולשונה השכחנית מתפתלת תחת גרונה, כמו הייתה משתוקקת להיבלע תחת צערם של אותם אבלים בציון השבויה.  

כשחזרה אל ביתה הדממה ירדה. היה עליה לשלם עבור הגז, אולם פנקס הצ’קים לא נמצא. מבולבלת הייתה שלא כהרגלה. אולי, למרות גילה המבוגר, עוד תהיה שוב בהריון? תשעה חודשים תישא אותו בגבורה, ואז, תגדיל לעשות ותיתן אותו לחנה. אולם הרהורי שווא ידברו, זו הצעירה, כבר תלד לבד. עצמה עיניה, רגליה הניחה על שרפרף מיוגע, לרגע סבב עולמה ואז התקשה.

כשפקחה עיניה כמו נמוג היום, פרח לבן הזקין בתוך האגרטל שלצידה. הגיעה העת לצאת לעבודה.

דווקא את אותו מפתח יקר מציאות שאמור היה לנעול את מעונה, אותו לא מצאה. והרי היה עליה למהר למכור בגדים באותה חנות צדדית לבגדי יד שנייה. אך דבר לא עלה בידה באותו יום, המפתח נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.  התקשרה לבעלה ובדמעות שליש סיפרה לו את מצוקתה, סופגת את קול הנהונו הרך בטרם טרקה את הדלת . כך השאירה את מיטתה סתורה ואת תכולת ביתה פרוצה לרווחה, ושוב יצאה אל הרחוב, שהמולתו הסואנת מביאה תמיד מזור לנפשה הדוויה.     

היא עבדה באותה חנות צדדית, בהן נחו שקיות ענקיות של בגדים שהדיפו ריח של מחסנים, או כאלה שהבושם עוד נצמד לאניציהם. לעיתים חששה שהיא נוגעת בפגרי מתים שבגדיהם הושלכו אל החנות הזאת דווקא. בעלת החנות, אהובה, הייתה עסוקה בספירת המזומנים בקופה, עיניה מצטמצמות עד שהן הופכות לחוט מאורך, אצבעותיה המלאות נעות כמו צבתות.

על הילד שמת כבר שמעה, ומה אפשר לעשות. היא נאנחה כמו כולן, לגמה  מכוס הקפה המבחילה, וסיפרה לה שלעולם לא תשכח את ההפלה ההיא. לכל אישה, היא גורסת, יש זיכרון כזה, לקוחה נכנסה לחנות, עיניה מתרוצצות סביב הקולבים, אושרה שלפה מתוך הגיגית הצדדית חצאית ארוכה מקטיפה, ונפנפה אותה מולה.

על הילד שמת כבר שמעה, ומה אפשר לעשות. היא נאנחה כמו כולן, לגמה  מכוס הקפה המבחילה, וסיפרה לה שלעולם לא תשכח את ההפלה ההיא. לכל אישה, היא גורסת, יש זיכרון כזה

“תיקחי?” שאלה בהיסוס מה. אבל האישה כבר הסתערה על טור המעילים, ואז שלפה גם מספר מטפחות. אושרה נזכרה שבעת מהומה מתרחשות גנבות, והחלה סובבת את הלקוחות כשוטרת. אחת מהן, אכן, כמעט והכניסה לכיסה זוג עגילים מוכסף, שנמצא מוטל על מדף. בעלת החנות הרימה את קולה, ואז התרחש טקס ספירת הפריטים. אושרה חשה פתאום בריקנות שפושה באבריה הלאים. ועל מנת שלא להתמכר לה ללא תנאי, התגנבה לתא המדידה כדי לפדר את סנטרה.

אהובה הקלידה בזריזות על הקופה, אצבעותיה ארוכות כמו החורף. והיא, אושרה, חיפשה את נפשה לדעת מה עליה לעשות על מנת שלא תתבטל. משלוח חדש הוטל ליד הדלת, והיא מיהרה לפרק אותו, תכולתו הייתה בגדי ילדים, ביניהם קרדיגן ארוך. פשפשה בכיסיו ומצאה שם טלפון נייד ישן. כולה פליאה, שלשלה את המציאה אל כיסה. 

כשיצאה לרחוב, בסוף המשמרת,  עלה בדעתה לבדוק האם הנייד פעיל. ואכן, סוללתו הייתה טעונה כמעט במלואה. היא סרקה את אנשי הקשר, התקשרה. אישה עם קול מוכר ענתה לה, ואושרה הסבירה שהנייד כרגע אצלה, ובטח נשכח שם בטעות, והייתה רוצה לקיים בו השבת אבדה. 

“רק רגע,” קטעה אותה האישה בעצבנות. “נוכל להיפגש היום בשש?”

אושרה הסכימה.

היכן? הן יפגשו ליד הבורסה שברמת גן,  שם עובדת האישה הזאת, שקולה נשמע כה מוכר. אושרה ביקשה לדעת את שמה. “יפה,” היא ענתה בזריזות וסיימה את השיחה. הגיוני יותר היה שהאישה הייתה מגיעה לביתה לקחת את הנייד , אולם הוא כנראה היה בגדר זוטות בחייה, חשיבותו מועטה, ואושרה תשמח לצאת לעיר. כבר מזמן שהיא חשה כלואה בביתה, ופעם הרי הייתה טורפת את העיר, זוללת אותה מתוך עליצות משונה. החיים היו פופקורן, והנישואים מנה מלאה.  

הטלפון של יפה. יפה. האם שמה מעיד עליה? האם היא יפה? זה מן הסתם תלוי גם בגילה. והיא, אושרה, המעיד עליה אמת שמה? האם היא מאושרת? הייתה רוצה לחשוב שכן, שכל מה שהקב”ה עושה זה לטובה, כפי שאמר הרב. וגם כעת, אחרי מה שקרה לחנה, היא עדיין משתדלת להיאחז באותה אמונה פשוטה ומחיה.

והיא, אושרה, המעיד עליה אמת שמה? האם היא מאושרת? הייתה רוצה לחשוב שכן, שכל מה שהקב”ה עושה זה לטובה, כפי שאמר הרב.

בשעה שש היא לבשה את מיטב בגדיה, כאילו עליה להגיע פגישה שתכריע את עתידה, ויצאה להמתין לאוטובוס שיוביל אותה למחוז חפצה. אין איש בבית: לא מזמן היא חיתנה את בת זקוניה. מול המראה בלובי היא עצרה,  משתעשעת במראה החדש שלה, נחרץ ובוגר כל כך, הקמטים האלה שסובבים את עיניה, חשבה לעצמה, משווים לה מראה של שועל מהורהר. 

מזג האוויר היה סגרירי ואושרה תהתה אם יש מי מכתת רגליו בשלוליות כמוה, על מנת להחזיר נייד שאולי לא נחוץ לאיש. כשעלתה כבר על האוטובוס, התערערה שלוותה כאשר חצה את דרכה קשיש שאפו מעוך. הזקנה, מה יש בה? והנעורים?  ביתה שלא מזמן נישאה לאמריקאי, עלם חמודות, גרה בעיר מרוחקת וחמה, והיא חסרה אותה כל כך. היא השתדלה בדרך לשרטט עבור עצמה עתיד חדש שיש בו רוך. עתיד בו הילדים והנכדים שוהים בו רק לפרקים, והפזיזות כבר לא מדלגת בחדרי המדרגות. 

האוטובוס עצר בתחנה בה הן קבעו להיפגש. איך תזהה אותה? ואז היא נעצרה, וזיהתה. זו יפה, , חברתה שנעלמה יום אחד בלי להותיר עקבות, זאת היא והנייד שלה.

זיהתה אותה על פי ריסיה הארוכים, שמטילים צל על צדודיתה. לכמה נשים בגיל הזה יש כאלה ריסים מסולסלים? אצל רובן הם נושרים או מאבדים צורה, אולם אות ההיכר של יפה לא השתנה. מרשימה הייתה, ומרשימה נשארה.  קצת שמנה, אבל אז הרי הייתה רזה מידי. פניה מתוחות, עיניה הירוקות כאילו התרחבו קמעה, ואפילו התספורת נותרה כשהייתה.

“יפה.” פנתה אליה. 

היא לא מיהרה להסב אליה מבט. אולי נראתה  לה מגוחכת מידי עם הכובע הזה והחצאית הארוכה. הייתה צריכה לחבוש את פאת הסרט שלה.  יכולה הייתה  ללבוש חצאית יותר מחמיאה. לא יאמן שעברו הרבה יותר מעשרים שנה. 

“מה?” ענתה לבסוף בקול שנשלה מעומק האדמה. תמיד היה לה קול כזה, כי הייתה מעשנת כבדה. 

“מה?” ענתה לבסוף בקול שנשלה מעומק האדמה. תמיד היה לה קול כזה, כי הייתה מעשנת כבדה. 

” זאת אני, אושרה. גדלנו באותה שכונה, חזרתי בתשובה,  ומשמיים וכעת באתי להחזיר לך את הנייד האובד ו..”

יפה בחנה אותה, ואז מיהרה להגיב, להעלות זכרונות. כי כן, הן היו קצת חברות.

ופתאום רסיס של שמש. אולי הוא גרם לזיק הזה בעין לפרוץ. והקול של  יפה הפך להרבה יותר מבואר, כמו קטיפה שעוטפת רהיט יקר. ובהמולה המעושנת סביבן מצאה שחברתה של יפה נעימה לה, ונתיב השיחה הפציר בהן להיכנס תחת כנפיו הבטוחות. כך היא מגלה שיפה לא זקוקה לנייד הזה באופן עקבי, יש לה נייד נוסף שהיא משתמשת בו וממומן על ידיי מקום העבודה, אולי בגלל זה הסיחה דעתה ממנו. בכל אופן  היא הודתה לה עמוקות על שהגיעה  במיוחד כדי למסור לה אותו. אושרה חשה איך באבריה מתפוגג מתח שמקיומו התעלמה. 

“אני הולכת להפרשת חלה.” הכריזה יפה. “תבואי איתי? היא מתקיימת כאן בבית כנסת שהוקם במגדל הסמוך.”

מגדלים אף פעם לא היו אהובים על אושרה. כשהייתה בניו יורק נבעתה מהם, הם גרמו לה לחוש שאין שמים, שהרקיע נמצא מעבר לתום השגתה. כעת, שנפער חור קטן בתקרת חדרה, היא חשה שמחה: הנה  יש לה אל מי להתפלל. אבל יפה הצביעה על המגדל והיא נלוותה אליה. כל כך מזמן לא הפרישה חלה. במעלית הבניין יפה הסבירה שהיא עובדת כאן בבורסה, מזכירה. 

אל ההיכל הן הגיעו בדיוק בזמן. נשים רבות כבר התאספו שם, והרבנית התחילה להגביה את הבצק.  אושרה עצמה עיניה. מה תבקש? שתהייה פחות בודדה. שתדע ליצור קשר עם נשים אחרות.  שאולי תיסע מכאן פעם, אבל לא לניו יורק.  שילדיה יבואו לבקר לעיתים קרובות. שבעלה יחלים וישקוט. והעיקר, פורצת מפיה כמעט נהמה, שהמשיח יגיע. שיחזיר לחנה את תינוקה האבוד.