בין הזמנים

שלמה בטח היה אומר שהיא מייצרת אין מיש. היא זוכרת את הזעזוע שלו כששיתפה אותו באחד החלומות. אמר לה, ברית כרותה לשפתיים. אסור לדבר ככה. חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. לא השכיל להבין שלא להטבת חלום היא זקוקה אלא להטבת המציאות.

“את יודעת, דבור?” הוא אמר כשפתח את דלת הזכוכית, מחכה שאצא. “חבל שלא הכרתי אותך לפני שהכרתי אותך, לא הייתי נותן לאף אחד לעשות לך משהו רע.”

אני רוצה להיות כמו רוחמי ושני ומירי ורחלי ושושי וגילי. אתה הרי כול יכול אז מה אכפת לך. וכל אימת שבכתה על הדבר התמלאה ייסורי חרטה והמצפון היה מצווח בה עד שהוסיפה לחישה מתנצלת. סליחה אמא שאני בועטת בירושתך. סליחה השם שאני כל כך שטחית. אם תגביה אותי פיזית, אני מבטיחה לגבוה רוחנית.

בתחילה הצעתי לו לעשות סיבוב, לראות קצת את השכונה, ולהגיע אל הבניין מכיוון אחר. אחרי שהוא מיצה את חווית “הר נוף מזוית שלא הכרת” נאלצתי להגיד לו: אני לא מסוגלת ללכת ברחוב הזה. נקודה. הוא הרים גבה, אבל ברשימת הרגישויות שלי שסיבכו את חייו – הסיבוב הרגלי הנוסף באמת היה זניח.

עדינה רצתה להתחתן. גם מכל הסיבות הרגילות של בניית משכן לשכינה וחבר טוב לחיים וכל זה, וגם בשביל להיפטר מסאגת החגים השנואה עליה. אנחנו נעשה חגים בבית, הבטיחה לעצמה. אין שום סיבה לנסוע רחוק, להטלטל בדרכים, לישון בתנאים לא נוחים לאורחים ולמארחים.

עכשו היא חושבת שאולי היו לזה גם מחירים. שאולי חברים זה לא רעיון כזה גרוע. שהשוואה היא דרך לא רעה לבדוק את עצמך. חשוב לפגוש זוגות נורמליים. לא שהם בטוח לא נורמליים, ולא שהאברומי הזה ואשתו בטוח כן נורמליים. מי קובע מה נורמלי.

כי הוא הילד שלנו, יוסי. הוא ילד שמגיע לו להיות מתחת הטלית ולעלות לתורה ב”כל הנערים”, כמו כל ילד. הוא לא יכול לומר לנו מה זה עושה לו, אבל זה בטוח עושה משהו. אתה תקח אותו ותראה בעיניים שלו…

לִפְעָמִים בָּאוֹת קְשָׁתוֹת


מֵהַתְּהוֹם. מֵהַשְּׁתִיקוֹת


לַחְתֹּם עִגּוּל שֶׁל


מַיִם. לִזְרֹק עוֹד חוֹל אֶל

שלמה אמר לה תסעי. ככה מיד ובלי היסוס. היא חשבה שהיא לא שומעת טוב. מה תסעי. מי תסעי. מה פתאום אתה אומר לי תסעי. ושלמה אמר, אולי זו הזדמנות. והיא שאלה, הזדמנות למה. למה כולכם אומרים לי הזדמנות. ושלמה אמר, לתקן. הזדמנות לתקן. וככה גם לא תסבלי כל כך בלילות. והיא לא שאלה לאיזה תיקון הוא מכוון והוא לא אמר.