אני יודעת שאני נפרדת מהודו מבלי שבכלל ירדתי לסוף דעתה, מבלי שהבנתי משהו ממנה. נפרדת מהטיול על פנטזיות ההליכה לאיבוד שלו. כלומר, זה לא שלא הלכתי. הלכתי ועוד איך. הלכתי והלכתי והלכתי, ורק אני יכולה להגיע לכזאת רמה של איבוד בכל כך מעט זמן, ואז פתאום להפסיק, בום טראח.
אני עומדת מחוץ לחדרו של הרופא בזמן שהוא מנסח מכתב שחרור. על מכתב השחרור מופיע המשקל החדש שלי אחרי חודשיים של ישיבה בבית חב”ד ואכילת צ’פאטי ולכן, במלוא הכנות, אני לא מעוניינת לראות את מכתב השחרור שלי.
מוזר לי שוב ללכת במסדרונות בית חולים, ועוד יותר מוזר לעשות את זה בלוקיישן כל כך אקזוטי. החלוק שלי חסר לי באופן שכמעט מחניק אותי. שכחתי איך זה להיות בצד הזה של המתרס.
“איפה שאמרתי לך שאהיה. רמת אביב.” לא יודעת איך אפשר להרגיש כזה דבר רק מקול ומנשימה ממרחק אלפי קילומטרים, אבל פתאום הוא נשמע לי אחרת, פתאום הוא נשמע לי כמו שאני מרגישה את עצמי מבפנים.
“נראה לך? אני נראית לך בן אדם ניתן לחיבו”ד?” אני מגרדת מאחורי האוזן. הרגע הזמנתי שלוש חולצות בסיס אצל התופר בשוק והייתי צריכה לצייר לו על דף מה אני רוצה בדיוק – בד לייקרה, צווארון סגור, שרוול שיורד מתחת למרפק. מזל שדביר לא יודע.
“רוני, את מתוקה,” היא פוסקת ומושיטה יד אל עבר הכיבוד. “חסיד הוא מי שקם בבוקר בהחלטה להיות טוב יותר מאתמול. חסיד הוא מי שעובד על עצמו, ולא מוצא לעצמו אלף צידוקים למה הוא בסדר. וגם לא מוצא לעצמו אלף הסברים למה הוא לא בסדר. עובד, אמיתי.”
אם הייתי חללית הגוף שלי היה עולה עכשו באש, מספרים לי סרטי המדע הבדיוני. אבל אני לא חללית, אני בסך הכל מנסה להתפלל ולא לחשוב על מה אלבש מחר. אז אני חומקת דרך האטמוספרה בנון שלנטיות, וברגע שנגמר לי החמצן תופסת כיוון אל הירח
מה עוד הייתי צריכה כדי להשתכנע? איך כל פעם מחדש אני נכנסת על הילוך רביעי מינימום בדלת הזכוכית הזאת וחובשת את החתכים והשריטות שעות אחר כך?
“הם קפואים יפה מאד גם בלעדי, ציפור קטנה לחשה לי.” אני מסתכלת עליה ופתאום אין לי מושג למה אבל דמעות עולות בעיני, ותחושת אובדן איומה מטפסת במעלה גרוני. אני מורידה את העיניים שהיא לא תראה, אבל עיינה זריזה ממני.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’