את מבקשת ומתפללת ושואלת פעם אחרי פעם שאלוקים יראה לך את הדרך שהוא רוצה שתלכי בה. אבל ככל שזה נוגע לך יכול להיות שהוא משך אותך כבר אלף פעמים, ואת עדיין נשארת על עומדך, לועסת מסטיק
באוטובוס לאתר הבאנג’י יש כמובן קליקה ישראלית. ואנחנו כמובן מדברים על דא ועל הא. וההוא הגיע הרגע מסין, וההוא נגן גיטרה משגע, וההיא ממש מפחדת לקפוץ ואני, תעזבו אותי כבר בשקט בפנים, ומבט מתעניין על הפנים. אני מרגישה כמו סבתא שלהם, למרות שמפרידות בינינו גג ארבע שנים.
“כל השיחות כאן, במזרח, הן כל כך… כל הקשרים כמו נועדו להיפרם. הם מתחילים עם ודאות הפרימה בסוף, ואז כאילו נעים לאט לאט אל עבר הפרידה, באיזה מסלול ידוע ומתוכנן מראש. ולכן הם לא אמיתיים מההתחלה. מתייחסים אל הכל כאל משהו זמני, הרפתקה… לא אמיתי. את מבינה?”
ישבתי וארזתי את התיק של הנסיעה הזאת, ישבתי והתפללתי וקיוויתי בתוכי שאני לא אחזור לעולם, או שאני אחזור מישהי אחרת, כי עם המישהי הזאת אני כבר לא יכולה עוד.
אני תופסת את אחד השאלים הענקיים שקניתי, מתעטפת בו כמו בטלית, ומטעימה הברה הברה: אשר (אונקולוגית) קידשנו (חלוק רופאים לבן) במצוותיו (עין כרם) וציוונו (עידן) להדליק (שמוליק) נר (בית) של (פסיפלורה) שבת (אמא) קודש.
אני נשרכת אחרי האירופאים הפוסט־מודרניים שלי במדבר, מה שזה לא יהיה שעישנתי כבר ממזמן התאוורר מתוך המוח שלי, ואתו גם כל האומץ והשובבות. זה מזכיר לי את מסע סיום הקורס בצבא. חשוך וקר, ויש הרים מסביב, ואני עדיין סובלת מפיגור טופוגרפי עמוק, ככה שלא אבין עוד עשר מטר מאיזה כיוון בכלל הגעתי, ומעל הכל, שבת היום, שבת.
אני מסתכלת על פניה העגולות, על חישוק הכסף שבאפה, על עיניה המתרוצצות אנה ואנה, ומבינה שאלמלא ההיררכיה שאליה הורגלה מילדותה היא היתה שופכת לי את הבירה הזאת על הראש, רק בשביל עשר שניות העיכוב שהמענה המתמהמה שלי שווה עבורה.
כשאני יוצאת סופסוף ממבנה שדה התעופה, ועדיין לא שדדו וגם לא כייסו אותי, אני מרגישה תחושת הישג. אני מתחילה במשא ומתן משולהב עם אחד מנהגי המוניות, עד שאני קולטת שאנחנו מתווכחים עכשו על ארבע אגורות, ואני נכנסת למונית שלו. אני אומרת את צמד מילות הקסם שלימדו אותי רבותי, והנהג חוזר עליהן כמו תוכי מאושר
היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’