הוא הביט במרים, קוראת בלחש מתוך הספרון הקטן – הוא ביקש מאחד התלמידים לקנות ספרי תהלים חדשים, שלא מחזיקים שום זכרונות – ונרגע. שום דבר מתרחישי האימה ששרטט לו אמש העסקן הרפואי הבכיר לא התממש. מרים היתה שקטה, שקועה בתוך עצמה. אפילו לא דמעה. יתכן שגם טיפות ההרגעה עשו את שלהן.
התיישבה שוב. היא לא תעלה לשכנים כמו שלא תרד לאכול. החדר הזה הוא כל עולמה עכשו. היא לא יוצאת ואף אחד לא נכנס, מלבד אביה, שמגיע מדי פעם לבדוק את שלומה ושוהה אתה. החדר הוא האי הבודד שלה והמיטה היא המבצר.
הוא לא סירב כמובן, אבל לא ידע איך יסביר לאחרים היכן ועם מי הוא לומד בכל יום בין שלוש לארבע. חברותא עם ראש הישיבה? שיושב שבעה? בבית של ראש הישיבה? בחדר הלימוד שלו? כדי לשמר את החברותא? מה יגידו?
“אני יודע את המצב, אדלר. בישיבה יודעים את המצב. אבל הבת שלי, שתהיה בריאה – היא מאד קשורה לאמא שלה. היא כל כך מאמינה שאמא שלה תהיה בסדר, היא כל כך מושקעת בזה. אני רוצה שהיה תחזיק את האמונה הזאת כל זמן שאפשר. ומי יודע, אולי יקרה נס.”
אתמול היא זכרה מה היו הדברים החשובים שצריך לומר למרים. עכשו הם שקעו לתוך אותו חלל אינסופי בתודעתה. לפעמים הם צפים שוב אחרי זמן. כמה זמן יש לה?
שמורות עיני מרים ביקשו להיעצם. אבל לא, היא לא תירדם שוב; זו היתה תקלה. היא תעביר את הזמן השקט והקדוש הזה כאן ורק כאן. שום אחות לא תשכנע אותה לפרוש לישון. גם לא אביה.
“יום אחד נחזיר את הזמן שאבד. כשאני אהיה בעזרת השם אמא לילדים ונפרום בגדים ישנים ונתפור להם חדשים, אולי כן נדבר על מה שהיה. תספרי לי דברים שאני עדיין לא יודעת. על המחלה שחזרת ממנה אז, ועל המחלה שחזרת ממנה היום. אבל לא עכשו. עכשו את צריכה לחזור להיות את.”
היא לא היתה צריכה להפגין ילדותיות כזאת. אמא שלה לא חוזרת היום הביתה מבית היולדות עם תינוק. היא עוברת מהחדר הפרטי שלה בקומה אחת בבית חולים הדסה, לחדר השינה שלה בקומה השניה של משפחת הלפרין. לא יסתובבו פה רופאים, אבל כן תהיה אחות.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’