המשפחות הכי טובות

מאיפה הרעיון לסיפור? למה דווקא חיידר ספרדי? והאם צריך לשלוח את יוסף חיים ואסנת לטיפול זוגי? שאלות ותשובות לרגל סיום הסיפור

אני מגניבה מבט לרגע אל יוסף חיים שצועד לידי בשתיקה, ותוהה עם מחשבותיו נעות במסלול דומה. האם גם הוא מרגיש שעשה חישוב מסלול מחדש, ולא רק לגבי ההתנהלות בחיידר? אולי. אני לא שואלת. לא הכל צריך לשאול.

אני נשענת אחורה במושב ועוצמת עיניים. “אני לא המנהלת של החיידר, וגם את לא, כך שבמקום שסוזי תבוא לרחרח אצלך עדיף שאבא שלה ירים טלפון לאבא שלנו.”

“מה אתה חושב, שאני מצטערת שפספסתי את הביקור המלכותי?” אני מסתכלת מאחורי הכתף שלי, לוודא שברדוגו מחוץ לטווח שמיעה. “תאמין לי שממש לא.”

“אבל הוא לא בטוח. אני מבינה”, נצחיה מסתכלת עלי מאחורי משקפיה העגולים. “אז מה יקרה אם את אומרת: ‘מצטערת, מעכשו אני כבר לא זמינה לענייני בית הספר, עסוקה לגמרי בלימודים החדשים שלי ובלהציל את נצחיה מאנשי שיווק’?”

כשהארוע מסתיים, אני רואה את עטיה צועד במהירות לבמה, קורא לבן שלו. הוא חולף בדרך על פניו של יוסף חיים, אבל מתעלם ממנו לגמרי. אני משפילה מבט, אבל עד מהרה רואה מישהי ניגשת אלי, ומרימה עיניים שוב.
סימי עטיה.

אני מכריחה את עצמי לא להרים גבה. לא מתאים ליוסף חיים לא לדאוג יותר לשמור על הצוות מעודכן. אבל אני נזהרת לא לומר מילה. רק זה חסר לי שהוא ייקח את זה כהוכחה נוספת לכך שהוא צריך יותר עזרה ממני, לא פחות.

אופס. “אולי הייתי צריכה להתחיל לרצות כבר אז,” אני אומרת, שופכת מים על הרצפה בתנועה נמרצת מדי. טיפות ניתזות על השרוולים שלי. “אולי אז הייתי לוקחת ללב קצת פחות את כל הסיפור של החיידר.”

“הוא אשכרה משאיר אותנו בלי מלמד לכיתה א’ והוא חושב לפצות על זה בכמה קשקושים ושוקולדים?” הנה הוא שוב, הכעס שמבעבע בי לעתים קרובות מדי לאחרונה.