זריחתה של השקיעה

זריחתה של השקיעה – פרק סיום

הפעם אני לא מוותרת. יש לי סיבה טובה. דניאל מצטרף ליציאה שלנו, מתרגש לנסוע באוטובוס. בדרך אני מסבירה לה מה צריך לעשות. עוברים את החנות של אליהו. מקצה הרחוב אני מראה לה את המקום של ז’ולייט.
“אנחנו כמו חבורה סודית בהחלט,” רחלי אומרת. מרגע לרגע היא נכנסת יותר לתפקיד.

המשך קריאה

זריחתה של השקיעה – פרק כ”א

עכשו אני מזכירה לה נשכחות. מספרת איך שמנו את כל מה שעשתה בתיק, מראה את הדף שכתבנו ביחד, בעברית ובערבית, על כל תכשיט. הלכנו לז’ולייט אבל לא הספקנו להגיע. עברנו דרך אליהו, התעכבנו אצלו. איך טעיתי לחשוב שהפנים שלה ילכו ויתבהרו עם כל מילה שאומר? אני רואה איך היא תופסת את הראש בשתי ידיים.

המשך קריאה

זריחתה של השקיעה – פרק כ’

פחדתי, אני מבינה את זה עכשו, שלא יהיה לי מה להגיד, שלא יהיו לי מילים מנחמות, משהו חכם לומר. להציע פתרון, אפילו חלקי. שאני אעמוד מול הסיפור הכואב בידיים ריקות. אולי גם אמא מרגישה שאין לה מה לתת.

המשך קריאה

זריחתה של השקיעה – פרק י”ח

אם פנינה מאמינה באפשרות של התלקחות חיים מחדש, לא הייתי רוצה להיות זאת שתכבה אותה. אם אסתייג ואערים קשיים ואומר לה שזה לא מציאותי, היא תבין שהגיע הזמן לדומם מנועים, להרפות מהכל, ורק לחכות בשקט לעצירה הסופית.

המשך קריאה

זריחתה של השקיעה – פרק י”ז

תודה חני, היא אומרת. ממתי הפכנו להיות כל כך מנומסות? ובלי קשר היא ממשיכה, “דיברתי עם ציטרון, אני עוזבת את המשרד בסוף החודש.” מאיפה זה נפל עלי? אני שותקת. אין מקום שמלמד אותך להגיד את כל מה שבין ‘חלב בבקשה’ ל’אני עוזבת’?

המשך קריאה

זריחתה של השקיעה – פרק ט”ז

אני יושבת מולה. פנינה שותה ורק מסתכלת עלי, מנסה לקשר בין המהדורה הנוכחית לזו שהיא מכירה מהפגישות היזומות שלנו. מה היא מתפלאת? לרופא בפרדס כץ היא יוצאת עם החלוק הזה שלה שחסר בו כפתור?
אני מבחינה איך המראה שלי עוצר אותה מלדבר. “חכי רגע,” אני אומרת. בחדר השינה אני מחליפה לפאה ומסתכלת במראה.

המשך קריאה

זריחתה של השקיעה – פרק ט”ו

אני נשארת חסרת מילים. מאותה נקודה עם אמא, אני וחנוך המשכנו לכיוונים אחרים. אני נסגרתי, דיברתי אתה רק שיחות שטחיות. היא לא פתוחה למשהו אחר, אל תבלבלי לה במוח, אמרתי לעצמי. חנוך שוטף את הידיים, עובד בלי לפטפט, מקבל את הכללים והולך לקראתה.

המשך קריאה

זריחתה של השקיעה – פרק י”ד

בלי להסגיר את עצמי אני עוקבת אחריו, גבי אליו. אני מלקטת את כל הסימנים לכך שהוא לא מקשיב – קצב האכילה שלא משתנה, רעש דפי עיתון הנהפכים. אם רק היה מניח על השולחן את המזלג, הייתי מרגישה אחרת. אני מתכווצת מבפנים.

המשך קריאה
דילוג לתוכן