לעבודה הגעתי בזמן, ראשונה, כמו בכל יום. ציטרון מגיע לא הרבה אחרי. הייתי שקועה בקריאת המיילים החדשים כששמעתי את הקול שלו מעלי. תוכלי להיכנס אלי עכשו? איך שהוא אמר את המילים, מיד הבנתי שזו לא תהיה שיחה שבה יציע לי העלאה.
“ראש של גויים…” שרה מתלהטת וממשיכה. “תשעה חודשים לסחוב אותו, לידה, אני לא צריכה לספר לך. אחר כך לא לישון בלילה. לדאוג. כל הזמן לעשות בשבילו. ומה אתה מקבל בסוף? קדחת! יש יהודים כבר מתנהגים ככה לזקנים, בינינו, גם אצלנו אפשר לשמוע סיפורים כאלה.”
היו במילים שלו יותר מדי דברים שהכאיבו לי, אז קמתי, מחזיקה חצי כוס קפה עדיין חם. אמרתי שאני אני חייבת להמשיך בבישולים. הספקתי לראות שהוא חזר לטפל באחד מהצמחים שלו. לא סיפרתי לו, כי הוא לא באמת שאל, מה עניתי לגודמן.
“כן, כן, שמעתי. סבלנות.” העינית של הדלת מוחשכת. אני מדמיינת אותה מסתכלת עלי ומנסה לנחש מהיכן אני מוכרת לה. מתלבטת אם חכם לפתוח את הדלת. בכל זאת אישה זקנה היא טרף קל.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’