אני לא סומכת על התיווך של דובי במקרה הזה, לא יודעת מה הוא יגיד ליוסי מתוך כל מה שאגיד לו להגיד. אולי הוא בכלל יחשוב שהתפקיד שלו הוא להרגיע אותי. בדרך כלל דובי מתווך טוב, אבל לפעמים הוא לא בראש שלי. לא יודעת כמה הוא יתרשם מזה ששירה בוכה יותר מהרגיל. הוא תמיד מחפש רק לפשר. אני חושבת שצריך כאן משהו יותר חד־משמעי.
אני שוקעת בכורסה האדומה. “שירה אמרה לי לפני יומיים, אחרי שהיתה בשבת אצל יוסי, שתהיה לה אמא חדשה. אמא חדשה! ככה הוא אמר לה. והיא שואלת אותי לאן אני הולכת. היא חושבת שאני הולכת! והיא גם שאלה אותי אם תהיה לי ילדה אחרת. ילדה אחרת!”
“אם אני הרשמית וחסרת המעוף, שאין לה שום דבר שחורג מהסטנדרט, אז את בלגן חסר גבולות.” היא מודדת אותי, הפעם בלי סרט מידה. “אם היית שואלת אותי, אני דוקא כן הייתי חושבת להכניס אותך קצת לתלם. נו, בקטע של סטיילינג! ואל תסתכלי עלי ככה.”
טוב, לקוחה קשה. לא ממש הטעם שלי. והיא לא נותנת פתח להציע לה משהו אחר. אני מעיפה מבט על הערמות המסתתרות בשקי איקאה, שקודם מילאו אותי חדווה. ואני נזכרת שאני עייפה. “אני מקווה שנמצא לך כאן משהו.”
אני פותחת שוב את הברז. זרם מים. אני יכולה ללכת הביתה. אבל יש עוד כמעט יום שלם, הרבה מדי שעות להיות לבד עד ההבדלה. אוי לא, הבדלה. לא חשבתי על זה, מי יעשה לי הבדלה?
יש משהו מוזר באווירה. עומד כזה, מסויג כזה, אבל רק ממני. או שאני המסויגת? הן כולן מכירות את כולן. זה גורם לי להשתתק ולעבור לעמדת הקשבה פסיבית. שוב משתרכת בשוליים.
“אני אבדוק, גוגו, טוב? אנחנו לא מארחים בדרך כלל, את יודעת כמה הסלון שלנו קטן, ובעלי לא נוח לו עם זה, להצטופף עם אנשים, גם את אחים שלי אנחנו לא כל כך מזמינים.”
“פגישה אחת,” אומרת לי אמא. “אני לא מבינה למה את מסרבת. תעשי פגישה אחת. אם תראי שזה לא מתאים אז תורידי. למה לפסול מראש?”
כמו תמיד כשהיא מדברת על שירה משהו בנימת הקול שלה משתנה. אף פעם לא הצלחתי להגדיר אם לטובה או לרעה. הילדה המתוקה שדופקת לי את נתוני הפתיחה. הילדה שבאשמתה או בזכותה אני גרה ביחידה שלי, אפילו שאני כבר לא נשואה. הילדה שבגללה אני לא מוכרת היום בחנות תכשיטים עם בונוסים גבוהים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’