“בטח, בטח.” היא נראתה מתוחה כשפערה עוד יותר את הדלת למעני, ותהיתי מה היא יודעת. האם מאיר בכלל הגיע לכאן, או שהוא משוטט בינתיים ברחובות עד שיהיה מאוחר יותר? ואם בא, מה אמר לה? מה היא חשבה על הנוכחות העצמאית שלו אצלם בבית בשעה כזו?
כבר שבוע אני עוטפת באיפוק כל נושא שאנחנו מדברים עליו, רושמת לעצמי נקודות דמיוניות על כל שיחה שבה הצלחתי להתעלם מהנושא ולא להעלות אותו שוב. איך זה הוגן שכל מה שהוא זוכר מההתגברות המתישה שלי הוא שבתחילה כן שאלתי?
“בפגישות…” פלטתי, “אמרתי לך שיש לי סוד, שאני אחרת, ואתה אמרת… הבטחת שלא אכפת לך, כל עוד זה לא יפריע לחיים… וזה לא מפריע, נכון? אי פעם מאפרה קפצה עליך? איזה נזק בדיוק זה גורם שאני…”
“יש לי מיליון שאלות בערך,” אמרתי בשקט. “כל פעם נוספת לי עוד שאלה על הייעוץ שאתה נותן לאנשים. אבל אני מתאפקת, כי אני יודעת שאתה לא רוצה לגלות לי. אז אני לא עומדת לשאול, בינתיים, רק תדע שאני מתאמצת ממש.”
אלישבע הנהנה בהתלהבות, ההינומה מתנודדת על כתפיה.
“אין ספק כבודו,” אישר מאיר והתיישב חזרה במקומו. “זה בהחלט מגיע לה.”
“לא!” הצלחתי סוף סוף לצעוק מעמקי מיתרי הקול האבודים שלי. “לאאא!”
לטשתי בו מבט בעיניים צורבות. כן, זו הייתי אני. ושיתפתי את מאיר באני שהייתי. או יותר נכון, באני שיכולתי לשתף. הייתי בת של אמא שלי, בורחת לחדר ונועלת אותו, מסתגרת ממנה ומהעולם. מזיזה את הפרטיות שלי ממקום למקום בלי לגעת בה, מקפיצה ומלהטטת בה, שומרת עליה בכל הכוח.
אבל הייתי נשואה עכשיו, וכבר לא היה לי חדר משלי. האם הוא מתכוון לומר שאני עדיין אותה אחת? רווקה נצחית?
“זה סוד?” נדרכתי. “שמעתי את לילך מדברת עם אורנה, היא לא בדיוק דיברה בשקט, אז…”
“הן לא ממש מסתירות את זה,” אמרה יעלה הנמיכה את קולה. “אבל מה שהן עושות עם זה, הן כן מסתירות.”
“הייתי שמח אם היא היתה מתייעצת אתך,” אמר מאיר בשקט. “נראה לך שהיו לי תשובות לכל מה שהיא שאלה? בטוח היית מבינה אותה יותר ממני. אבל ראיתי שהראש שלך עסוק בדברים אחרים, אז לא רציתי לשגע אותך.”
כבר טעיתי פעם אחת כשהנחתי שהוא יקבל אותה בפשטות, כמו שהיא. שחשבתי שהסוד הזה יהיה זמני בחיים שלהם. איך יכולתי לשדל אותה לגלות לו?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’