ומינה אמרה, זה כל כך מעצבן. בכמה בתים חרדיים ביקרת שאת כבר יודעת לומר שפה זה לא כמו כולם? את יודעת כמה כבר שאלו אותי אם אני חרדית רגילה? מה יש לכם? פוגשים חרדית בלי קרניים ועם איי-קיו תקין ואופס, היא בטוח אחרת. ולמה? כי אתם תקועים בראש עם סטיגמה דפוקה.
דניאל אמרה, תגידי מה, נגגל. ומינה אמרה, כלום. אביא אתי מחר. ודניאל אמרה, איך אמרת קוראים לספר? ומינה אמרה, רמב”ם. ודניאל שאלה, רמב”ם כמו הבית חולים? וכבר הקלידה בשורת חיפוש, רמב”ם. ומינה צחקה. ואמרה, יש לרמב”ם הרבה ספרים אבל אין ספרי קודש באינטרנט.
מינה גם אמרה לו, לך יש אג’נדות חינוכיות. לי אין. אתה מסוגל להגיד על סוגיות חינוכיות משפטים שמתחילים במילה לדעתי. אני לא. כל מה שאני יודעת לומר נהגה בגרונם של אחרים. אני יודעת להגיד מה אסור ומה מותר, מה נכון ומה שגוי, מה פסול ומה ראוי. אני לא יודעת להסביר כלום. גם לא לעצמי. אתה כן יודע. נכון שאתה יודע? תגיד לי שאתה יודע.
אבל מינה אמרה לא. שוב ושוב ושוב. ערמת ספרים התגבהה ליד הקופה. עותקים שהתבקשה לקרוא. אם תוכל. אם לא קשה לה. הגדילה לעשות סופרת מבכירה והציעה למינה לא פחות מחמשת אלפים שקלים חדשים תמורת קריאה וכתיבת חוות דעת חיובית על ספרה. מינה סרבה.
אביבה רמתי לא התבלבלה. אפילו לא לשבריר. היא אמרה, אכן ואכן. צעירה נפלאה שסירבה להמליץ ללקוחותיה על ספרים שלא תואמים את ערכיה פגשה בספרי הנפלא וחסר היח”צ ובינגו, מה שצריך לקרות קרה. הצעתי לה להמליץ על הספר שלי כי ידעתי שהוא יעמוד בסטנדרטים המחמירים שלה. היקום הפגיש אותנו במקום הנכון ובזמן הנכון.
מינה לא שאלה את בעלה למה הוא לא סומך עליה. עברה הלאה וזהו.
אמרתי לה, מינה, זה הבן זוג שלך! איך זה שאת לא שואלת אותו?
ומינה אמרה, דבר ראשון זה בעלי. ודבר שני, אין לי מה לשאול. הוא צודק. אני לא אדע לחנך אותם לבד.
מינה אומרת שיופי הוא בעיני המתבונן. אני אומרת שזה משפט של מכוערים. מינה אומרת שהיופי הפנימי חשוב יותר. אני אומרת שזה משפט של יפים. דניאל אומרת שיופי שאנחנו קיימות, ככה לא משעמם והייאוש נעשה יותר נוח.
מינה כל כך הצטערה בשבילי. לא הבינה איך אפשר לחיות ככה. אין שמחה כהתרת הספקות. עשה לך רב והסתלק מן הספק. אמרתי לה, טוב בסדר. זה לגברים מה שאמרת. לא כתוב עשי לך רבנית. זה כל כך הצחיק אותה. לא כל כך הבנתי למה אבל היה נחמד לראות אותה צוחקת
אין לי בעיה להרפות מדברים. אני לא אמא שלי. אבל כשאני לא מבינה משהו אני לא עוזבת אותו. בחיים שלי לא שמעתי טיעון כזה. שמעתי, משעמם. שמעתי, לא אמין. שמעתי, רדוד. דל. צעקני. מלודרמטי. אבל נקי? ממתי ספר צריך להיות נקי? מה הוא, חדר במלון?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’