זו היתה אחת מהנקודות עליהן לא הסכמנו. ועל אף הדרך שעשינו, אנחנו עדין לא מסכימות. מינה אומרת, אלו דברים שהשתיקה יפה להם ואני אומרת, אלו דברים שהשתיקה כעורה להם. אם את מזהה מישהו במצוקה, מישהי שאולי זקוקה לעזרה או ליחס, לא תשאלי? לא תתענייני?
בהמשך מינה כבר הבינה. היא זיהתה את הפשרנות וראתה את ההבדלים ולא היה צריך להזהיר אותה, היא כבר הבינה בעצמה את הפער בינה לבין בנות הדודות מהגוש. בינה לבין החברות שהלכו לסמינר של בתאל. בינה לבין המשפחות שנסעו למלונות והחזיקו אינטרנט. בינה לבין כל מה שהוא לא גלאט למהדרין.
כשמינה סיפרה לי על נאום החדר האטום, חשבתי לעצמי שלא רק החדר היה שם אטום. מינה חיה בבית אטום. חיה חיים אטומים. חיים שיש בהם רק מה שיש בהם בלי שום השפעות ועם אפס הפרעות. אין יוצא ואין בא. הצטערתי בשבילה וקינאתי בה בו זמנית.
שושי אמרה, מה כרגיל? למה את לא הולכת לעבודה? מינה תהתה מה שושי יודעת ומאיפה, ואז נזכרה, המטפחת. זה בגלל המטפחת. היא לא חובשת פאה. בעולם של מינה ואחיותיה אין מצב לצאת לרחוב במטפחת. אלא אם כן את חולה. או יולדת. או שהפאה שלך נתקעה אצל הפאנית.
מינה עצמה תיעבה מוכרניות טורדניות ולא התכוונה בשום אופן להפוך לאחת מהן. היא מעולם לא ניגשה לבקש המלצה או עצה לגבי רכישותיה. היא לא נזקקה לכך. מי יוצא מהבית בלי לדעת בדיוק מה ואיפה הוא מתכוון לרכוש? אולי אנשים שיש להם זמן וכסף מיותרים. אולי אנשים שלא מנהלים את חייהם ואת החלטותיהם. איזה מין דבר זה?
בעלה הסכים אתה. אחרי שני משפטים הוא כבר הסכים אתה. ניסה לחסוך מעצמו את המשך הנאום החוצב אבל היא הפליגה בו עד אשר השתכנעה גם היא בצדקתו. בצדקתה. רק אז היתה פנויה להטות אוזן לתמיכתו הבלתי מסויגת.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’