ראויה

ראויה – פרק י’

השענתי את הראש על הכיור, החרסינה קיררה קצת את המצח שלי. ידעתי שאני אמורה להיות מוטרדת מהתגובה של אמא. לא הצלחתי. בכל מקרה יש לי עשרים ושש שעות של שקט, אלא אם אמא תחליט ללכת ברגל מסנהדריה המורחבת עד למקור ברוך כדי לבדוק מה קרה לי. צמרמורת תקפה אותי. אולי בכל זאת נהייתי קצת מוטרדת.

המשך קריאה

ראויה – פרק ט’

נכנסנו שוב לחישובים, הדף בינינו התמלא בהמון מספרים – בעט כחול ובעט שחור, אבל לא משנה באיזה צבע כתבנו אותם, ובאיזה סדר פעולות חשבון בחרנו להשתמש – המסקנה היתה שאין לנו איך לממן את הטיפול, וגם לא דרך לגייס את הסכום הנדרש. נשמתי לרווחה.

המשך קריאה

ראויה – פרק ח’

“אני לא אשמע שום שידוך אחר,” התזתי בייאוש. “אני רוצה להתארס אתו. את סתם לא רוצה אותו, מההתחלה, בגלל שהוא שלומפר.” נמלטתי מהחנות. לא מסוגלת לראות את אמא זועמת. במונחים של המשפחה שלנו לא עברתי את הגבול, זה היה יותר בכיוון של מרי אזרחי.

המשך קריאה

ראויה – פרק ז’

הרופא לא יודע, גם שלוימי לא. נס שהוא לא. טיפול אולי יכול לעזור לנשים אחרות במצב שלי. לא לי. אולי לנשים שלא הכניסו את עצמן לבוץ בעשר אצבעות. אולי לנשים שתלכנה לטיפול וגם תצלחנה לדבר בו.

המשך קריאה

ראויה – פרק ו’

שלומי, שלרוב התייחס אלי כאילו אני עשויה זכוכית – עבר לשלב הקריסטל. הוא דיבר אלי בטון חרישי, כאילו מפחד מגלי הקול שלו עצמו. כל כמה דקות הוא שאף אויר בחדות, כאילו רוצה להגיד משהו, ושתק.

המשך קריאה

ראויה – פרק ה’

“כן. אתה לא יכול פשוט לתת לדברים כאלה לקרות. אתה צריך לשמור עלי. עלינו. אתה מבין מה זה אומר? מה הולך לקרות שם, אצל הרופא המומחה הזה? אמא שלי תמות במקום, וגם תהרוג אותי.” כל התרחישים האיומים שרצו בתוכי בשנתיים האחרונות קבלו פתאום צורה, מפלצתית.

המשך קריאה

ראויה – פרק ד’

אחר כך התעלמנו לנו בכיף משני הנושאים. הוא קרא עיתון, ואני נחתי על הספה, עושה את עצמי קוראת ספר על חשיבה לא רציונלית. ההתעלמות שלנו החזיקה מעמד עד שהוא יצא מהבית, משאיר את העיתון נטוש לרגלי הספה. בדלת, אחרי שנישק את המזוזה הוא אמר לי מהר-מהר ובשקט-בשקט: “אבל תעני לה תשובה בקרוב כי – – -“

המשך קריאה

ראויה – פרק ג’

החבר שלידו הפנט אותי. הוא פיזז, חליפתו הפתוחה מתנופפת לצדדים, הפנים שלו מאירות. התזמורת הרעימה “וטהר לבנו, לעבדך באמת”. הוא קפץ עם כולם, שר את המילים בעיניים עצומות. ראו שהוא ממש חושב עליהן. בהיתי בו כמה שניות, מקרין טוב, עד שהתעשתתי והסטתי את המבט אל הבחור הנכון.

המשך קריאה

ראויה – פרק ב’

“את יודעת, דבור?” הוא אמר כשפתח את דלת הזכוכית, מחכה שאצא. “חבל שלא הכרתי אותך לפני שהכרתי אותך, לא הייתי נותן לאף אחד לעשות לך משהו רע.”

המשך קריאה

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן