אני יוצאת לסלון, הוא נוצץ, בדיוק כמו שהשארתי אותו אחרי הדלקת נרות. מכניסה את הקופסא של העוגות לפריזר, גורפת פירורים מהשיש לכיור ושוטפת אותו. אין לי עוד שום תירוץ להתעכב.
אנחנו פוסעים לאורך מה ששלוימי אומר שהוא נחל הגעתון. בחורף זורמים בו מים, הוא מבטיח לי, לפעמים הוא אפילו עולה על גדותיו. כרגע הוא נראה כמו שאני מרגישה, מרוקן ועלוב.
בשבועות האחרונים הייתי עסוקה במחשבות על אהבה ושנאה. נעמה אמרה שאלה לא רגשות מנוגדים, אלא קרובים מאד. שההפך של שניהם הוא אדישות. ששנאה יכולה להתחפש לאהבה, ולהפך. שהן יכולות להתחלף ברגע אחד. את העובדה הזאת ידעתי בעצמי.
“זה מזעזע מה שקורה בעולם. ככה זה כשאין הלכה ויראת שמים, כל המוסר הכי בסיסי מתפורר.” שבי המשיכה לערוך במרץ, לא עוצרת לרגע.
הכבאי דיבר אתי כל הזמן, מסביר לי מה הוא עושה ומתבדח אתי על הסורגים העקשניים. הוא סיפר לי שקוראים לו נתי, ביקש ממני לא להסתכל אחורה והבטיח לי שאמא ורבקי ושימי נמצאים למטה, מחכים לי.
“את ילדה טובה, דבורה. אני בטוח שלא עשית את זה מתוך רצון רע. תקפה אותך רוח שטות, זה הכל.” מול הנטישה של שבי והזעם של אמא – המילים שלו היו חמצן בשבילי. הוא לא האמין לי, לפחות הוא האמין בי.
“דבורה, קוראים לך.” טובי אפילו לא ידעה למה היא מפריעה. הרמתי מבט לדלת, שבי עמדה שם. חיוורת. שוב. הרגשתי שאני מאבדת שליטה. הזיתי את עצמי ניגשת אליה, מרימה יד, מכה בה, אומרת לה לא לחזור שוב. התעשתתי וניגשתי לדלת, מנסה לא להרגיש את המבטים של החברות בגבי.
היא מוכנה לעשות בשבילי הכל. עלה. היא דורשת ממני לעשות הכל בשבילה בחזרה, אני לא תמיד רוצה. עלה. היא ממשיכה בקשר למרות שאני כפוית טובה. עלה. אני לא רוצה להרגיש כפוית טובה כל הזמן. עלה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’
