“את יודעת, על כל הסיפור של רובי,” שירה מתפתלת. “הילדים שלי חושבים שהוא בבית חולים עם משהו בלב. הם מתפללים עליו. אנחנו לא רוצים שהם ישמעו על דברים כאלו, ודוקא בגלל שנועה כל כך קרובה לרחלי אני מבקשת במיוחד שהיא לא תספר לה שרובי בבית סוהר.”
אני עוצרת את עצמי מהר. מה היא תחשוב עלי? היא בטח תחליט מיד שכל החרדים סוטים ושכל הדודים החרדים פוגעים באחייניות שלהם. סתם יהיה חילול השם גדול מזה והשחרה נוספת של הציבור החרדי. היא גם לא תבין בכלל את כל החששות של מיכאל ושלי
“נו, פתחתם תיק. אפשר גם לסגור,” יצחק מאיר ענה בידענות. “לפי החוק כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להיות מכוסים זה לדווח. הם ירצו מכם הסכמה לחקור את הבנות. רק אל תאשרו, והתיק כבר ייסגר.”
זו פעם ראשונה שמישהו רואה אותי ושואל עלי, ואני מתבלבלת. העיניים שלי מתמלאות דמעות. עד עכשו התרכזתי בנועה ובאביגיל, בכאב ובלחץ של מיכאל, במורכבות המשפחתית הגדולה ואפילו ברות ובמשפחתה. במעמקי התודעה שלי רובצת תחושת אשמה קשה מאד
באיזשהו מקום מתחבא בי גם כעס. איך יתכן שהיא לא ידעה כלום? זה קרה בבית שלה, במשמרת שלה. זה הבעל שלה. אבל את זה אני דוחפת עמוק עמוק פנימה, מגייסת אומץ והולכת לדבר איתה באיזה בית קפה רחוק
אתי, תתפקסי. לא הזמן להתפרק עכשו, אני צורחת על עצמי בראש מספיק חזק, כך שאני קמה וגומרת לארגן את כולנו לשבת. הקטנים זקוקים למקלחות, לבגדי שבת ולאמא פנויה, וצריך לשדר עסקים כרגיל. עכשו. מהר.
עברנו את שישי בבוקר יחד במטבח בלי מריבות, לא ביניהן ולא אתי. הצלחתי לשמור על אווירה טובה, למרות הלק המכעיס שנועה הופיעה בו בבוקר במטבח. התגברתי ושתקתי גם על זה וגם על התקרית הלא נעימה עם רובי, ונועה התגברה על הפרצוף הלא מרוצה שלי ולא עשתה עניין. עכשו אנחנו מתיישבות לנו ברוגע לשיחת בנות
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’