“ואמא שלי? את יודעת שהיא כן דואגת ומתעניינת בכם ובנכדים. היא מאד אוהבת את נועה ואת אביגיל, אבל בסוף נראה לי שהיא מאמינה שזה העולם, ושככה זה גברים, ושהתפקיד של הנשים הוא לסבול בשקט. חוץ מבענייני האמנות שלה, היא רגילה לשתוק וללכת אחרי אבא שלי. במיוחד בבית, בטריטוריה שלו. היא לא אשה חזקה כמוך.”
“אתי, את צריכה לחשוב קודם כל על טובתן. גם אני נמצאת פה בשביל זה. התפקיד שלי הוא קודם כל להגן עליהן. אבל היתה סיבה שהלכתם להתלונן. הבנות שלך רצו שהצדק יצא לאור. אם תוותרו עכשו, מה הן ירגישו? איך הן יחיו עם זה אחר כך?”
“איך נסתדר?” אני שואלת בכעס. הוא חושב שהוא מתחשב ומרגיע אותי, אבל האמת היא שאני נפגעת עמוקות. הוא לא מעריך את המאמץ האדיר שאני עושה כדי להמשיך לתפקד בעבודה ולא מבין שבמקצוע שלי יש מחיר להורדת שעות ולמעבר למשרה חלקית.
שרית רואה שאני גמורה. “את מביעה הרבה כעס, אתי,” היא משקפת לי בעדינות. מחיאות כפיים סוערות… לא צריך תעודת מטפלת כדי להבין שאני כועסת. אני כועסת על הסמינר ועל ההורים של מיכאל. אני כועסת על שרית ואני כועסת על נועה. אני כועסת על מיכאל שלא נמצא כאן אתי, וכמובן אני כועסת על עצמי.
אני מעבירה ניגוב אחר ניגוב, מנסה להחזיר לרצפה את הברק, למרות שברור לי שתוך רגע היא תתלכלך מחדש. הילדה שלי יחידה ומיוחדת, ולא אכפת לי עכשו מכל השאר. אין בה שום רוע והיא שווה שיילחמו עליה. ומה אני עושה עם אביגיל? איך היא תתמודד עם כל השמועות והדיבורים על אחותה?
עד שהיא סוף סוף משתפת, קשה לי להקשיב. שרה’לה מדברת על התמכרות לאלכוהול ועל ניתוקים. מחריד אותי לחשוב שמשהו מזה יקרה גם לבנות שלי. אני יודעת שהיא לא שותה מהקידוש בשבת אבל עד עכשו הנחתי שזה קשור להתרחקות הכללית שלה.
הדאגה המזויפת שלו לא כל כך נוגעת ללבי. הרבנית מילר, אישה מוכרת בקהילה, לא למדה מעולם טיפול במקום מסודר, ואין לי מושג מה הופך אותה למומחית, מלבד היותה אשה מבוגרת עם ניסיון בחינוך בנות לצניעות וליראת שמים. יכול להיות שהיא באמת אשה טובה, אבל אין סיכוי שאני אשלח את הבנות למישהי לא מקצועית המשתפת פעולה באופן מלא עם עסקנים דוגמת יצחק מאיר.
אני מכריחה את עצמי להתעשת ולקום. הדלקת הנרות הראשונה של השנה מאפשרת לי עוד קצת זמן להתפרק בבכי מרוסק מול הנרות. אין לי מילים של תפילה ולא של נחמה, אבל כשאני מסירה את כפות ידי מהעיניים ומסתובבת אל המשפחה הקטנה שלי, אני רואה את המבטים המודאגים של כולם ומתאפסת.
היא שואלת שאלות חקרניות בנימה מתעניינת, רוצה לדעת איך הגיבו במשפחה, מי מממן את עורך הדין של רובי, מה הבנות סיפרו בבית הספר ואיך המורות מגיבות. “אני מקווה שאתן זוכות לתמיכה?” היא שואלת בקול מתעניין. “בטח היועצת של בית הספר מעורבת?”
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’