שתי בירות

החום מטפס אל המצח. אולי היא חולה? זה רעיון טוב. כדאי לה לחלות במחלה קשה ולגסוס ולמות. ככה שלמה ישמע בשבעה כמה מיוחדת היא היתה ויצטער שוויתר עליה. השם בבקשה תחלה אותי, קח אותי. תלמד אותו לקח.

היא רוצה להתקשר אליו. שידע. שיבין. אבל אין קליטה, ועד שתהיה היא כבר לא תרצה. וגם אם היתה, היתה מתקשרת ואז שותקת. ואז שואלת מה נשמע. ומבקשת לדבר עם הילדות. ולא אומרת כלום. כי היא לא יודעת איך אומרים את עצמך למישהו שהפנים אותך אחרת. שלא מכיר אותך מדברת. שלא מכיר אותך.

שלמה היה שואל מיד מה קרה, למה את בוכה. מציע שוקולד, מים. רינה לא שואלת כלום. לא מדובבת ולא מנסה להרגיע. רק הכתפיים שלה מתרוממות קצת והיא אומרת, תבכי שרינה, תבכי את כל מה שיש לך לבכות. אולי גם רינה בקרה אצל הרב פרידלר. אולי גם אותה הרבנית לימדה שבכי בוכים.

שלמה בטח היה אומר שהיא מייצרת אין מיש. היא זוכרת את הזעזוע שלו כששיתפה אותו באחד החלומות. אמר לה, ברית כרותה לשפתיים. אסור לדבר ככה. חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. לא השכיל להבין שלא להטבת חלום היא זקוקה אלא להטבת המציאות.

עכשו היא חושבת שאולי היו לזה גם מחירים. שאולי חברים זה לא רעיון כזה גרוע. שהשוואה היא דרך לא רעה לבדוק את עצמך. חשוב לפגוש זוגות נורמליים. לא שהם בטוח לא נורמליים, ולא שהאברומי הזה ואשתו בטוח כן נורמליים. מי קובע מה נורמלי.

שלמה אמר לה תסעי. ככה מיד ובלי היסוס. היא חשבה שהיא לא שומעת טוב. מה תסעי. מי תסעי. מה פתאום אתה אומר לי תסעי. ושלמה אמר, אולי זו הזדמנות. והיא שאלה, הזדמנות למה. למה כולכם אומרים לי הזדמנות. ושלמה אמר, לתקן. הזדמנות לתקן. וככה גם לא תסבלי כל כך בלילות. והיא לא שאלה לאיזה תיקון הוא מכוון והוא לא אמר.

איזו ילדה גידלנו, שהשם יעזור לנו. אם היא ככה עכשו מה יהיה כשתגדל. השאלה מתכדררת ביניהם. מה יהיה כשתגדל. איך תגדל. מי יגדל אותה. מי לא יגדל אותה.

היא צריכה למצוא איזו מטפלת משפחתית או תרפיסטית שמתמחה בילדים פרודים. הילדות שלה פרודות מאביהן, וכשהוא בא והיא הולכת הן פרודות ממנה. החומר המשפחתי המגבש נמס והתאדה, ובאופן כללי הן פרודות פרודות, אוסף אורגניזמים שנע באותו חלל. לא משפחה. היא חייבת הדרכה אבל אין לה כסף לזה.

ואפילו שהשאלה בוערת בה ואפילו שהיא הציפה אותה, היא נדלקת ומתקוממת. בשבילה. בשביל כל אישה שנאלצה אי פעם לעזוב בעל. בשביל כל הנשים בעולם. ולפגוע בעצמי זה כן בסדר? מה זה, משחק סכום אפס בין האושר שלי לאושר של הילדות שלי? כי אם נלך עם הגישה הזו, אף אמא בשום מצב לא תוכל לעולם לעזוב חיי סבל.