הצמיגים צורחים על האספלט והן נבלמות מילימטר לפני עמוד תאורה. ורה חיוורת כמו ענני הנוצה שמשייטים בשמים. היא אוספת את החפצים שלה ויוצאת החוצה. אנשים מתחילים להתגודד. היא הולכת משם. ורה קוראת אחריה. היא לא עונה.
רק כששמעה את אופי אומרת ‘וואו’ התברר לה ששיתפה אותה בקורות השבוע. בקול רועד ולא מורגל חצתה את הסף השקוף שהניחה בינה לבין העולם וחלקה את עומק עלבונה עם האישה של האיש שפסל אותה בגלל אחותה.
ואז הטלפון מזמזם ומרכוס מהבהב על הצג. כל היום התעלמה ממנו. שלמה שמח על הסחת הדעת. מבקש ממנה לענות. היא מסרבת. שלמה אומר שהיא חייבת והיא אומרת לו שהיא לא מסוגלת, שהוא מוזמן לענות בעצמו אם מתחשק לו.
יש שם מישהו בפנים והיא לא מצליחה להיזכר מי. אולי זו רינה. אולי שלמה. אולי אחת הילדות. הרכב צולל לתוך המים והמורה שלה אומרת שהיא לא תוכל להמשיך ללמוד נהיגה.
מתחשק לה להפגין ולנקום אבל יותר מתחשק לה פקאן. היא אומרת יפה תודה ומתמסרת לתשורה. תוהה האם רץ לקנות אותה לפני או אחרי ששמע את הבשורה. האם זו מתנת פיוס או שוחד הריוני. מזהה את העליצות שלו מתחת לפעולות ולדיבורים. שלמה שמח שהיא בהיריון. שלמה קיבל בדיוק את מה שרצה. אישה מחושקת וכבולה לבית.
מרחוק היא רואה את שלמה עם הילדות. היא רצה אחריהם אבל הם מתרחקים. היא חוזרת למדשאה ואין שם אף אחד. היא רוצה לחזור הביתה אבל לא יודעת את הדרך.
אתה לא חושב שאני צריכה שינוי? היא שואלת ולא מחכה לתשובה. העיניים שלה חצי עצומות והיא מדברת לאט. אולי גם לך מתחשק שינוי? מה אתה אומר שלמה? אולי נלך ללמוד משהו ביחד? אני מאמינה שהשם שלח לכאן את ברונר כדי לתת לנו סימן.
היא רוצה להגיד ‘רגע’. לענות לו. לבקש הבהרות. לשאול האם הוא חשב שהשיחות עם אמא שלה ‘יעשו טוב לבית שלהם’. אבל הוא כבר הלך וזה כל כך מרגיז אותה. אומר והולך. נמלט סדרתי מזירות ויכוח.
רחלי נואמת במרץ. עוד רגע יגיעו אליה ואין לה מה לומר. המשימות שלה מוזנחות ושום דבר לא זז. היא לא יודעת אם העייפות מביאה אותה לידי שעמום או להפך. למעשה אין לה מה לחדש.
הצטרף לניוזלטר שלנו: