מה הסיפור שלה. מה באמת הסיפור שלה? היא יכולה לקחת את הטלפון ולדווח שהכל בסדר, שהיא יודעת איפה שלמה, שאין מה לדאוג. אבל לא. היא לא רוצה שרינה תדע את זה. היא לא יודעת להסביר בדיוק למה אבל היא לא רוצה. רוצה שרינה תמשיך לדאוג ותמשיך להתקשר ותמשיך לרצות את מה שהיא לא רוצה.
היא שומעת תזוזות וחריקת דלתות וטפיפות רגליים ממהרות. היא מלווה את קפלן במסעו. רעש צפירות מחליף את נעימת הלימוד. אני בחוץ, הוא אומר לה.
תתקשר לשלמה בבקשה ותשאל אותו איפה הוא.
אחרי יום שלם של מחשבות מעגליות ותחזיות עגומות מצאה את עצמה מתקשרת לרחלי. רחלי לא יודעת שום דבר. רחלי חיפשה אותה לפחות פעמיים בשבוע האחרון. היא תחזור אליה, מה יכול להיות? רחלי עונה אחרי רבע חיוג וצועקת עליה לאן היא נעלמת ומה זה צריך להיות ולמה אי אפשר להשיג אותה.
היא מעולם לא שמעה על אברך שנטש את המשפחה שלו. כלומר, חוץ מאלה שמעגנים נשים תוך כדי דיוני משמורות וגירושים. סתם אברך שנעלם ולא עונה לטלפונים היא לא מכירה.
אני כן, היא ממהרת לומר. אין לה מושג מה שולמית אמרה. שולמית שולחת אליה את המבט המפקפק עם הקמט במצח. כמה היא דומה לשלמה. היא לא תצליח לגדל ילדות שמזכירות בעל שלא נמצא.
אולי שלמה בסופו של דבר לא יחזור. היא תשאר לבד והוא לא ישלם מזונות ואין לה עבודה כי היא עזבה אותה ברוב טמטום והיא תדרדר למצוקה וישלחו לה קצינת מבחן הביתה או איך שלא קוראים לתפקיד הזה שלוקח ילדים מהבית.
מעולם לא טרחה לקרוא את הכתובה והיא לא מצליחה להיזכר אפילו במשפט אחד מתוכה, אבל ברור ששלמה לא יכול ככה לקום וללכת. נישואים הם חוזה וחוזה מכבדים. גם אם לא רוצים. גם אם לא מתחשק
השמש הזורחת נעלמה והכל מסביב חשוך. רינה מגישה לה מים. היא שותה בלי לברך. מתבוננת בבקבוק כמו מבחינה בו לראשונה. ממלמלת ושותה שוב. רוצה לשאול את רינה מה קרה שהיא באה. למה דווקא עכשו. תוהה מי מבין שתיהן הוזה, היא או רינה. סיפור אחד הרי חייב להיות נכון.
אל תבכי עכשו. אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי. תחזיקי חזק. תבלעי את הדמעות. תחשבי על משהו. תחשבי על שלמה. מנסה להכתיב לזרם התודעה מחשבות מאפקות בכי. פוקדת על הנהר הגואה בה לרדת מפלס.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’