הפחיד אותי? כן, טוב, אולי בתחילה. דניאלה עם הציפורניים הכהות והמבט החודר באמת הלחיצה אותי בדקות הראשונות. אבל כשהיא ראתה שאני כולי דרוכה ומסויגת, היא התרחקה, נתנה לי מרחב והניחה לי לשאול את כל השאלות אם ארצה.
אפילו לא ידעתי במה להתחיל.
לקחתי את הז’קט ופתחתי את דלת הבית. כשהעפתי לרגע מבט אחורנית, ראיתי אותו יושב על הכיסא בכתפיים נפולות. בעיניים שלו היה מבט שכמעט גרם לי להתחרט ולהציע לו לבוא איתי. הסבתי את הראש ואילצתי את עצמי לצאת. אם יבוא איתי, התסכול שפועם בתוכי, יהפוך לרוגז גלוי. וזה לא מגיע לו.
כשהארוע מסתיים, אני רואה את עטיה צועד במהירות לבמה, קורא לבן שלו. הוא חולף בדרך על פניו של יוסף חיים, אבל מתעלם ממנו לגמרי. אני משפילה מבט, אבל עד מהרה רואה מישהי ניגשת אלי, ומרימה עיניים שוב.
סימי עטיה.
אני מכריחה את עצמי לא להרים גבה. לא מתאים ליוסף חיים לא לדאוג יותר לשמור על הצוות מעודכן. אבל אני נזהרת לא לומר מילה. רק זה חסר לי שהוא ייקח את זה כהוכחה נוספת לכך שהוא צריך יותר עזרה ממני, לא פחות.
“אני רצינית, ממה אתה פוחד? יש אברכים שרוכבים על אופניים, זה לא כזה חריג. והם נוסעים כל כך מהר שאנשים לא מספיקים לחשוב עליהם כלום.”
“זה נכון,” הסכים מאיר. “אבל לא אברכים בסגנון שלי, או לפחות… בסגנון שאני רוצה להיראות.”
משכתי בכתפי. לא יכולתי לתת לו יותר מזה.
לא נראיתי כלה. לא היתה לי השמלה הנכונה ולא החיוך הנכון. הייתי… עוד אישה אחת. כמו כל האורחות. אישה שמתאימה למאיר.
אופס. “אולי הייתי צריכה להתחיל לרצות כבר אז,” אני אומרת, שופכת מים על הרצפה בתנועה נמרצת מדי. טיפות ניתזות על השרוולים שלי. “אולי אז הייתי לוקחת ללב קצת פחות את כל הסיפור של החיידר.”
“הוא אשכרה משאיר אותנו בלי מלמד לכיתה א’ והוא חושב לפצות על זה בכמה קשקושים ושוקולדים?” הנה הוא שוב, הכעס שמבעבע בי לעתים קרובות מדי לאחרונה.
הוא התבטא ברגש עז כזה שגרם לי סחרחורת. לרגעים היתה לי תחושה שהוא כותב למישהי אחרת, שווה ומיוחדת בהרבה ממני, ורגע אחר כך הלמו המילים הבאות בלבי – מדויקות ונכונות בדיוק לי.
לא הצלחתי להבין אותי כשקראתי אותו. הייתי מישהי אחרת לגמרי, אולי אותה בחורה שהוא התכוון לכתוב לה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’