סיפורים בהמשכים

ברכה אמרה, תשלימי. אפשר להשלים. היא החזיקה ביד ערמת בגדים מקופלים ודחפה אותה לארון, סגרה אותו בדפיקה ואז הטתה את פניה לעבר רננה ואמרה, אל תוותרי על החיים שלך. שמעת? כמה שזה קשה, בסוף כל האופציות האחרות עוד יותר קשות.

צביקה גם היה פשוט מסביר לי את הסוגיות מתחילתן ועד סופן, כי בשבילו המהלכים הלוגיים הסבוכים היו כמו חיבור וחיסור לשמיניסט. ואני ישבתי שם ושקלתי ברצינות לתת לו לשאת אותי לאשה, כי כבר שכחתי איך זה כשמישהו אחר הוא המבוגר האחראי.

היא דיברה בלי כאב, כאילו סיפרה על חיים של מישהו אחר, או דקלמה תקציר של מלודרמה, שבו המטרה של כל משפט היא לגרום לך לומר ‘וואו’, ולא בהכרח להתקשר למה שהיה קודם או להתרחשות הבאה. זו דרך נהדרת להרוג סיפור טוב. אבל כשאלה החיים שלך… אז אולי אתה בוחר שלא יכאב.

אולי באמת אני כמעט ז”ל, אולי החלקתי על בננה איפשהו בטאמל וחטפתי זעזוע מוח, וכל ההזיה הזאת אינה אלא פרי מוחי הקודח שזורק חזיונות יהודיים אקראיים. זה יותר הגיוני מזה שהתגלגלתי איכשהו חצי לגור בתוך בית חב”ד בהודו ולכתוב מכתבים בטקסים חצי־שמאניים.

היא לא ילדה בת שבע שנואשת לאמא, לכל אמא שהיא. שירה הייתה בת שלוש עשרה כשהתייתמה, ושום אישה לא תמלא את מקומה של אמה לעולם. אני תמיד אהיה הנודניקית, זו שפרצה לה לחיים כדי להרוס אותם, לקחת את אבא שלה ולהעמיד פנים שיש לה משפחה שלמה ומאושרת.

מירי תמכה בה והיא קמה. הן ירדו אל הקומה הראשונה והצטרפו לארוחה, אפילו שהיא כבר אכלה מוקדם יותר. חלק מהבנות ישבו ליד השולחן וחלק התעסקו בהגשה. מישהי חתכה פרוסות לחם. הפליא אותה לראות שם בנות צעירות ממש. מתי הן הספיקו…?

שלוש וחצי שעות אחרי, מוטי ואיש השלג חוזרים לבית חב”ד עטורים בחבורה צבעונית, שנדחפת בפתח הדלת ומבעד לרעש והמולה מתחילה לחלק כיפות בינה לבין עצמה. מוטי מוציא לכולם כוסות תה, ואחד מהם, עם פירסינג גם בשני הנחיריים וגם בספטום, פונה לאיש השלג. “נו, איפה היא?”

היא נבוכה והרגישה עטופה בו זמנית. משהו נרגע בה, כאילו חשה שסוף סוף אפשר לשמוט את המושכות ולהשען לאחור. שהיא יכולה לסמוך על העגלון שייקח אותה לאן שהיא צריכה ושהסוסים לא יטילו אותה לתוך הבוץ.

“על מי את עובדת, לוין.” הוא מסמן לי לזוז מהידיות של העגלה ומתחיל להסיע אותה בעצמו, במהירות כפולה ממני. “רק אתמול ראיתי איך כשיצאת מהחצר של הבית חב”ד, הפרה של סאנדיפ מהחצר ליד יצאה גם, והיא בערך רק נשמה לכיוונך ורצת בחזרה פנימה.”