סיפורים בהמשכים

אוקיאני – פרק ל”ב

“נראה לך? אני נראית לך בן אדם ניתן לחיבו”ד?” אני מגרדת מאחורי האוזן. הרגע הזמנתי שלוש חולצות בסיס אצל התופר בשוק והייתי צריכה לצייר לו על דף מה אני רוצה בדיוק – בד לייקרה, צווארון סגור, שרוול שיורד מתחת למרפק. מזל שדביר לא יודע.

המשך קריאה

שוברת שתיקה – פרק ט’

ואז כמובן חני רוצה לשמוע את הסיפור סוחט הדמעות שלנו ולהביע הרבה הזדהות ורחמים, אבל אני כבר קהת חושים לגמרי. בעיקר רוצה לסיים כבר את הפגישה הזו. חני דתיה אמנם, אבל לא חרדית, וחשוב לה להביע את התפעלותה הרבה.

המשך קריאה

אוקיאני – פרק ל”א

“רוני, את מתוקה,” היא פוסקת ומושיטה יד אל עבר הכיבוד. “חסיד הוא מי שקם בבוקר בהחלטה להיות טוב יותר מאתמול. חסיד הוא מי שעובד על עצמו, ולא מוצא לעצמו אלף צידוקים למה הוא בסדר. וגם לא מוצא לעצמו אלף הסברים למה הוא לא בסדר. עובד, אמיתי.”

המשך קריאה

שוברת שתיקה – פרק ח’

“אתי, את יודעת שאני פה ושהנכדות תמיד מוזמנות,” היא אומרת. “אם את רוצה שאשוחח איתן, אם אתם צריכים משהו, תגידי. אם כי אני מכירה אותך כבר ויודעת שאת לא מוכנה לקבל עזרה.”

המשך קריאה

אוקיאני – פרק ל’

אם הייתי חללית הגוף שלי היה עולה עכשו באש, מספרים לי סרטי המדע הבדיוני. אבל אני לא חללית, אני בסך הכל מנסה להתפלל ולא לחשוב על מה אלבש מחר. אז אני חומקת דרך האטמוספרה בנון שלנטיות, וברגע שנגמר לי החמצן תופסת כיוון אל הירח

המשך קריאה

שוברת שתיקה – פרק ז’

“את יודעת, על כל הסיפור של רובי,” שירה מתפתלת. “הילדים שלי חושבים שהוא בבית חולים עם משהו בלב. הם מתפללים עליו. אנחנו לא רוצים שהם ישמעו על דברים כאלו, ודוקא בגלל שנועה כל כך קרובה לרחלי אני מבקשת במיוחד שהיא לא תספר לה שרובי בבית סוהר.”

המשך קריאה

אוקיאני – פרק כ”ט

מה עוד הייתי צריכה כדי להשתכנע? איך כל פעם מחדש אני נכנסת על הילוך רביעי מינימום בדלת הזכוכית הזאת וחובשת את החתכים והשריטות שעות אחר כך?

המשך קריאה

שוברת שתיקה – פרק ו’

אני עוצרת את עצמי מהר. מה היא תחשוב עלי? היא בטח תחליט מיד שכל החרדים סוטים ושכל הדודים החרדים פוגעים באחייניות שלהם. סתם יהיה חילול השם גדול מזה והשחרה נוספת של הציבור החרדי. היא גם לא תבין בכלל את כל החששות של מיכאל ושלי

המשך קריאה

אוקיאני – פרק כ”ח

“הם קפואים יפה מאד גם בלעדי, ציפור קטנה לחשה לי.” אני מסתכלת עליה ופתאום אין לי מושג למה אבל דמעות עולות בעיני, ותחושת אובדן איומה מטפסת במעלה גרוני. אני מורידה את העיניים שהיא לא תראה, אבל עיינה זריזה ממני.
 

המשך קריאה

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן