היא באמת עוד ילדה. והחברים שלה גם הם ילדים. הם אמנם נזרקו לאי בודד והיו צריכים לנהל ממלכה עצמאית משלהם, אבל אם היא לא רוצה לשים את כל החיים שלה על הולד, אם היא לא רוצה להשאר ילדה כל החיים, היא חייבת לתת למישהו מבוגר לעזור לה.
“מה, נו? אני לא בקטע הכישופי הזה. לתקשר עם עולמות עליונים דרך ספרים שנפתחים באורח פלא. ומה אם זה נפתח בתוכן העניינים?” ומי בכלל נתן לך סמכות להוכיח אותי? אני קצת צועקת עליו בראש. הרגע בקעת מהביצה, לי יש רקורד של שנים בלהיות דוסית.
בחושך, הצללים של השיחים הדלילים בחוץ לבשו דמויות אדם. החלום עוד הסעיר אותה. היא ידעה שהיא נאבקת בחלון שכבר נסגר בפניה. להורים שלה יש ילדים אחרים בלב, והיא גדולה מדי בשביל שיאהבו אותה. המקום שלה בחוץ. משוטטת בחלל, מחפשת חברים למסע.
גם שנים אחרי, אני עדיין אתבייש להודות שהלב שלי עצר מלכת, ואפילו לא מהתרגשות, כי אם מחוסר אמון, חוסר יכולת להכיל מציאות שעונה לכל מה שביקשת ממנה. זה יחזור על עצמו עוד מספר לא מבוטל של פעמים בחיים שלי, וכל פעם התחושה הזו תלווה אותי מחדש
הלילה סרב לגווע. השעות השתרעו ריקות וארוכות. היה לה ספר, אבל היא לא יכלה לפתוח אותו בנוכחות האחרים. היא לא ידעה איך מעבירים זמן בלי לקרוא, או ללמוד. או לעשות משהו ממשי אחר. זו מיומנות שהיא תצטרך לרכוש. לכבות את המוח, להיות עם הכלום, עם הריק, עד שקו המחשבה נהיה שטוח.
אבל אוהד היה שם בפשטות ובתמימות, ודיבר אתי על מוסדות החינוך שמתאים לי שנשלח אליהם את ילדינו לכשנתחתן, ואני הסכמתי כמה פעמים להתחתן אתו כי כבר היה לי לא נעים, רק ביקשתי ארכה עד שירד קצת העומס בחיים שלי.
התחשק לה נורא משהו חם. כבר כמה ימים שלא נכנס לה שום דבר חם לפה. חוץ מהדבר הנורא הזה שהבחור ההוא נתן לה. והיה לה גם קצת קר. היא פשוט התגעגעה למשהו חם. משהו חם וטוב. אבל היא לא תסתכן בלאבד את האהדה של דיתי ושל שורי.
המבט של פליאה היה זועם. זהו. היה שם כעס. ומה שהיה מוזר במבט הזה הוא שהוא היה חי. הוא רשף אליה גצים. אף פעם היא לא ראתה אותה כועסת. פליאה לא היתה צריכה לכעוס. הספיקו לה הנף יד מבטל או הרמת גבה כדי להטיל וטו על כל מה שלא עמד בציפיות שלה.
איש השלג הוא אותו איש שלג לכאורה, ויש לי קילומטרז’ של אולי שעתיים וחצי אינטראקציה אתו בסך של הכל, אבל משהו בו שונה לי לחלוטין. הוא עומד מולי, מעביר משקלו מרגל לרגל, ונראה נבוך, מצב נפשי שבכלל לא שיערתי שקיים אצלו בגוף.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’