“יש לי מיליון שאלות בערך,” אמרתי בשקט. “כל פעם נוספת לי עוד שאלה על הייעוץ שאתה נותן לאנשים. אבל אני מתאפקת, כי אני יודעת שאתה לא רוצה לגלות לי. אז אני לא עומדת לשאול, בינתיים, רק תדע שאני מתאמצת ממש.”
אלישבע הנהנה בהתלהבות, ההינומה מתנודדת על כתפיה.
“אין ספק כבודו,” אישר מאיר והתיישב חזרה במקומו. “זה בהחלט מגיע לה.”
“לא!” הצלחתי סוף סוף לצעוק מעמקי מיתרי הקול האבודים שלי. “לאאא!”
לטשתי בו מבט בעיניים צורבות. כן, זו הייתי אני. ושיתפתי את מאיר באני שהייתי. או יותר נכון, באני שיכולתי לשתף. הייתי בת של אמא שלי, בורחת לחדר ונועלת אותו, מסתגרת ממנה ומהעולם. מזיזה את הפרטיות שלי ממקום למקום בלי לגעת בה, מקפיצה ומלהטטת בה, שומרת עליה בכל הכוח.
אבל הייתי נשואה עכשיו, וכבר לא היה לי חדר משלי. האם הוא מתכוון לומר שאני עדיין אותה אחת? רווקה נצחית?
מאיפה הרעיון לסיפור? למה דווקא חיידר ספרדי? והאם צריך לשלוח את יוסף חיים ואסנת לטיפול זוגי? שאלות ותשובות לרגל סיום הסיפור
“זה סוד?” נדרכתי. “שמעתי את לילך מדברת עם אורנה, היא לא בדיוק דיברה בשקט, אז…”
“הן לא ממש מסתירות את זה,” אמרה יעלה הנמיכה את קולה. “אבל מה שהן עושות עם זה, הן כן מסתירות.”
אני מגניבה מבט לרגע אל יוסף חיים שצועד לידי בשתיקה, ותוהה עם מחשבותיו נעות במסלול דומה. האם גם הוא מרגיש שעשה חישוב מסלול מחדש, ולא רק לגבי ההתנהלות בחיידר? אולי. אני לא שואלת. לא הכל צריך לשאול.
“הייתי שמח אם היא היתה מתייעצת אתך,” אמר מאיר בשקט. “נראה לך שהיו לי תשובות לכל מה שהיא שאלה? בטוח היית מבינה אותה יותר ממני. אבל ראיתי שהראש שלך עסוק בדברים אחרים, אז לא רציתי לשגע אותך.”
אני נשענת אחורה במושב ועוצמת עיניים. “אני לא המנהלת של החיידר, וגם את לא, כך שבמקום שסוזי תבוא לרחרח אצלך עדיף שאבא שלה ירים טלפון לאבא שלנו.”
כבר טעיתי פעם אחת כשהנחתי שהוא יקבל אותה בפשטות, כמו שהיא. שחשבתי שהסוד הזה יהיה זמני בחיים שלהם. איך יכולתי לשדל אותה לגלות לו?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’