סוג של קהות חושים מציף אותי. שיסגר החיידר השני. שלא ייסגר. שיעזבו הורים. שיחזרו. לפחות ברגע הנוכחי הזה, בין התשישות והכרבולית ופאי הלימון, אני מספרת לעצמי שלא ממש אכפת לי.
עכשו הוא שלף אותו בסקרנות מהקופסה המוארכת, ובחן בפנים אטומות את הרצועה העשויה חוליות של גזע עץ אקליפטוס מנומר בגוונים שונים של חום.
האינטואיציה שלי לא טעתה. אבל ידעתי היטב שהפזיזות עלולה לגרום לי לומר משהו שאצטער עליו. שאם לא אתאפק, בסוף הפגישה ארוץ לגילי ואומר לה בדיוק מה שעובר לי בראש.
הייתי חייבת לבדוק לפני כן שגם השכל הישר חושב כמוני.
עכשיו הוא מניח לאוכל כדי להתפנות להתעצבן עלי. “אני לא שואל את ברדוגו מה לחשוב. ואם את רוצה לדעת, עוד לא סיפרתי לו בכלל כלום על הפניות האלה. אני קודם כל מדבר איתך”.
“אני יודעת שלא הסכמת אתי כשדיברנו על למה אני מעבירה את הילדים,” היא אומרת במהירות, כמעט בנשימה אחת. “לפחות על למה אני מעבירה את כולם. ואני לא יכולה לומר שבאמת שיניתי את דעתי. כלומר, אני חושבת שהבעיות הן בעיות. אבל… תראי, היה כנס הורים לחיידר החדש, וחילקו תקנון. וגם בעלי מסכים עכשו שהם קצת לא נורמליים.”
תמונות שלו על רקע הכותל עם חליפה וכובע ועניבה כחולה, ושלי עם שמלה… אוף… בהירה. כמו בחורה שידעה שהיא הולכת לסגור ולבשה שמלה בגוון טרום כלתי מתאים. למה לא יכולתי לבחור משהו בצבע ירוק?
ראיתי רק את כתפיו כשהתרחק, את הדרך הקמוטה בה החזיקו את צווארו השחוח, ואת הצעדים האיטיים מאד שלו. רגע לפני שנעלם מעיני ראשו פנה לעברי, כאילו קיווה שכבר יראה אותי פוסעת לכיוונו, מעניקה לו תשובה. שמחתי שלא ראית את עיניו מהמרחק הזה, הן לא היו עוזרות לי לחשוב.
יוסף חיים דוחף את הטלפון לכיס החולצה. “שורה תחתונה, ברדוגו זה ברדוגו. חוגג את הפרסום, כמו שחשבתי, העביר את הכתבה כבר לכל הפטרונים שלו ולכל המנהלים שהוא רוצה לעקוץ על כך שהם עוד לא סידרו לעצמם יח”צ כזה טוב. אבל רוצה שנזכור מי הבוס.”
“אני לא רוצה!” הגוף שלי רעד, חרוזי החרדל בקצות החגורה התנועעו בחוסר אונים. “לא תהיה פעם הבאה, תגידי את זה לשדכנית. אני לא אבטל עכשו, אבל אני לא מתכוונת להמשיך.”
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’