סיפורים בהמשכים

“חבל,” אמא מצטערת. “רגע, את לא הולכת למאמנת אישית? את כן הולכת, נכון? תני לי את הטלפון שלה. אני רוצה לדבר איתה על תהליך חיפוש העבודה שלך.”

ופתאום נמאס לה. זה, זה התחפושת, ולא הבגדים החדשים שלה. היא צריכה להכנס לתוך תדמית עלובה ולהיראות יאכנע מהמוזיאון, בשביל שמישהו – היא אפילו לא יודעת מי – יהיה מרוצה. כדי שיוכלו להמשיך להתעלם ממנה בכיף. למי בכלל היא צריכה לעשות חשבון?

אני אבקש משכנה לשלוח את קורות החיים שלי מהמחשב שלה, וזה ממש לא נעים לי. אבל זו הבעיה הקטנה יותר. הבעיה הקשה היא איך לרמוז לבלהה ששולחת קורות החיים המהוללים האלה, שאינם קשורים בשום אופן לספרנות, היא הבת של בן הדוד שלה.

אז זה הכל? זה מה שהיה חסר לה – כמה פריטי ביגוד ותסרוקת? היא נראתה כמו איזה דמות מצוירת בספר צביעה דהוי שפתאום יצאה מן הדפים וקיבלה חיים ונוכחות. כל הדיבורים על שהכל חיצוניות ושהעיקר מה שאדם מקרין איבדו בבת אחת את התיקוף שלהם. היא לא יכלה להקרין כלום כשהרגישה סמרטוטית ועלובה. בגדים זה כן חשוב. עכשו היא ידעה את זה מאד.

“טוב, אני אשלח לך אותן למייל?” אמא שואלת בפרץ של מרץ. “יש כאן משרה של ספרנית בספרייה התורנית לידכם ועוד אחת של מנהלת מעון. אני יודעת שזה נשמע לך לא קשור, אבל זה ניהול וזה כסף וניסיון. ויש גם עוד שתי משרות של מזכירות ואחת בהדרכת תיירים במנהרות הכותל או משהו כזה.”

היא לא התכוונה שזה מה שפליאה תעשה. שהיא תסגור את החנות באמצע הבוקר. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא הקשיבה לשתיים וחצי מילים שהיא אמרה, ואז חבטה את המפתחות של החנות בדלפק ואמרה, בואי.

אני עומדת ליד הביצה לבדי. הסלע עם העובש עליו מואר באור יום. מעולם לא ראיתי אותו כך, כי לא יצא לנו ללכת לשם שוב. הביצה לרגלי מבעבעת בצבע ירוק חולני, למרות שעולה ממנה ריח עובש מתוק. במרכז הביצה ניצב עלה גדול, ועליו יושב בתנוחה חסרת סבלנות צפרדע גדול במיוחד.

מצחיק, פעם היא חשבה שמאה שקל לעליונית זה סכום עצום. המושגים שלה נעצרו בחמישים שקל גג. אבל זו היתה סחורה של השוק של יום רביעי. היא כבר הספיקה לרכוש הבנה באיכות של בגדים. בהלכות כביסה. בצפיפות של אריגים.

“אתה כבר כמה שבועות מסתובב פה כאילו אין לך ברירה ולכן אתה גר פה, או שאין לך כסף לגור במקום אחר. ואני מנסה כל הזמן להראות לך כמה נעים כאן, להסב את תשומת לבך לרגעים נעימים. אני מנסה להסביר לך שטוב לנו, ואתה פשוט ממשיך, מדלג על זה ועובר הלאה!”