שלמה קם מיד. אם היא מדקלמת שורה שהביטוי ‘כל אישה צריכה’ מופיע בה, היא שיכורה. אפילו הוא יודע את זה. היא מתעבת שירי הוראות והנחיות. לא מספיק מחויבויות וייסורי מצפון יש לי שאני צריכה עוד מעמסה על הראש? מה זה האינפלציה הזאת בשירי כל אישה צריכה?
הוא השתבלל אל הספה בסלון ואחר כך הילדות הגיעו. ובערב היא סיפרה לו בשתי מילים על אופי והוא אמר שהוא מבין אבל היא בטח מבינה שלעבור כרגע זו לא אופציה, והיא לא הבינה למה לא והם שוב רבו ומאז הם שותקים.
אחר כך היא עונה לרחלי. זו כמעט צועקת עליה: איפה את? השתגעת? אני כמעט מתה פה מדאגה. ומרכוס מטפס על הקירות מעצבים שאת לא פה. את חולה? את לא חולה? אז תטיסי את עצמך לפה לישיבת סטטוס.
היא מהנהנת. מוזר. בהחלט מוזר. ומה שעוד יותר מוזר שבמקום להפעיל את מנגנון האנטיפתיה שכה עמלתי לטפח ולשלח אותך לדרכך, אני מבררת איתך איך את שותה את הקפה שלך.
בעיקרון אני שותה נטול על סויה אבל אני לא פנאטית. תכיני לי כמו שאת מכינה לך. היא מכינה לשתיהן נטול על סויה. הן שותות בדממה.
היא תחכה עד שהיא תתרחק מהבניין ואחר כך תצא. רואה אותה מהחלון. לבושה יפה. מגפיים שהיתה קונה. יש לה מספיק מגפיים. אבל מגפיים לא קונים רק כשצריך. היא שמחה שהחורף מגיע. שלמה לא מבין למה היא צריכה כל כך הרבה נעליים. מה את, מרבה רגליים? יש לך רק זוג רגליים אחד. לכי תסבירי את העניין למישהו שאומר משפט כזה.
כדור שלם. שבעה וחצי מיליגרם. מר לה בפה. כואב לה נורא. הכאב הישן מתארח בה כמו בן משפחה ותיק. מתמקם בין הלב לסרעפת וחונק אותה. שתבוא כבר השינה ותגאל אותי. היא מדמיינת את עצמה עולה ויורדת. מהרחוב אל הבית. סופרת מדרגות. החלופה הפרטית שלה לכבשים. עולה ויורדת. עולה ויורדת.
השם למה. למה הבאת אותו לפה. מכל העולם דווקא לקומה מעלינו? מה אתה רוצה ממני. תגיד לי מה. למה לשים לי אותו מול העיניים. ואותה. למה? ולמה אתה לא נותן לי לישון? היא מאבדת את קו המחשבה וממלמלת לתוך הסידור: למה. למה. למה. וקולה של גברת רוזנבלום, המחנכת מי”ב פולש לה למוח ומכריז ‘למה יאמרו הגויים. יהודי לא שואל למה’.
ברבע לעשר הם יוצאים לרב פרידלר. הרבנית מכניסה אותם לחדרון הקטן ומגישה להם מים. הרב מבקש שיברכו ועונה אמן ושואל במה העניין ושלמה בפנים אדומות ומשפטים מקוטעים אומר שיש להם ברוך השם שש בנות, לגדולה ממש לא מזמן מלאו שתים עשרה, והקטנה רק בת שנתיים, ונכון שאין להם בן אבל נראה לו שזה עוד לא הזמן.
סמדר אומרת שנגמר להן הזמן והיא מגלה שהצ’קים שלה לא נמצאים בתיק. שלמה. מתחשק לה לצרוח. סמדר אומרת שזה בסדר. שתשלם בפעם הבאה. היא לא רוצה בפעם הבאה. היא שונאת שנוגעים לה בתיק ושלמה יודע את זה. יום אחרי שהתחתנו מצאה אותו מחטט לה בתיק. הוא אמר שחיפש מפתח והיא אמרה שבתיק שלה לא נוגעים. בבקשה ותודה. שעה הם לא דברו. אחר כך היא בקשה סליחה והסבירה שוב שככה היא רגילה. בתיק שלה אף אחד לא נוגע. וכשהוא אמר שהוא לא אף אחד שתקה ולא אמרה כלום.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’