סיפורים בהמשכים

היא תחכה עד שהיא תתרחק מהבניין ואחר כך תצא. רואה אותה מהחלון. לבושה יפה. מגפיים שהיתה קונה. יש לה מספיק מגפיים. אבל מגפיים לא קונים רק כשצריך. היא שמחה שהחורף מגיע. שלמה לא מבין למה היא צריכה כל כך הרבה נעליים. מה את, מרבה רגליים? יש לך רק זוג רגליים אחד. לכי תסבירי את העניין למישהו שאומר משפט כזה.

כדור שלם. שבעה וחצי מיליגרם. מר לה בפה. כואב לה נורא. הכאב הישן מתארח בה כמו בן משפחה ותיק. מתמקם בין הלב לסרעפת וחונק אותה. שתבוא כבר השינה ותגאל אותי. היא מדמיינת את עצמה עולה ויורדת. מהרחוב אל הבית. סופרת מדרגות. החלופה הפרטית שלה לכבשים. עולה ויורדת. עולה ויורדת.

השם למה. למה הבאת אותו לפה. מכל העולם דווקא לקומה מעלינו? מה אתה רוצה ממני. תגיד לי מה. למה לשים לי אותו מול העיניים. ואותה. למה? ולמה אתה לא נותן לי לישון? היא מאבדת את קו המחשבה וממלמלת לתוך הסידור: למה. למה. למה. וקולה של גברת רוזנבלום, המחנכת מי”ב פולש לה למוח ומכריז ‘למה יאמרו הגויים. יהודי לא שואל למה’.

ברבע לעשר הם יוצאים לרב פרידלר. הרבנית מכניסה אותם לחדרון הקטן ומגישה להם מים. הרב מבקש שיברכו ועונה אמן ושואל במה העניין ושלמה בפנים אדומות ומשפטים מקוטעים אומר שיש להם ברוך השם שש בנות, לגדולה ממש לא מזמן מלאו שתים עשרה, והקטנה רק בת שנתיים, ונכון שאין להם בן אבל נראה לו שזה עוד לא הזמן.

סמדר אומרת שנגמר להן הזמן והיא מגלה שהצ’קים שלה לא נמצאים בתיק. שלמה. מתחשק לה לצרוח. סמדר אומרת שזה בסדר. שתשלם בפעם הבאה. היא לא רוצה בפעם הבאה. היא שונאת שנוגעים לה בתיק ושלמה יודע את זה. יום אחרי שהתחתנו מצאה אותו מחטט לה בתיק. הוא אמר שחיפש מפתח והיא אמרה שבתיק שלה לא נוגעים. בבקשה ותודה. שעה הם לא דברו. אחר כך היא בקשה סליחה והסבירה שוב שככה היא רגילה. בתיק שלה אף אחד לא נוגע. וכשהוא אמר שהוא לא אף אחד שתקה ולא אמרה כלום.

היא היתה אשה מיוחדת. אף פעם לא חשבה על עצמה. התמסרה כל כולה לתורת בעלה. עבדה קשה כדי שיוכל לשבת וללמוד בשקט. אהבה לשתות בירה. היו לה המון תיקים ונעליים. היתה קונה גם כשלא היה כסף. אשה מיוחדת. נדירה. טיפלה בילדות במסירות. גם כשהיתה בדיכאון. ידעה להסתיר היטב את חטאיה. שמעה בסתר שירים לועזיים. אשה גדולה. אבדה גדולה.