מה הוא עשה לרובי שככה מגיע לו? באיזו זכות רובי פגע לו בדבר הכי יקר, בציפור הנפש? רובי תמיד קיבל כל מה שהוא רצה. ההערצה של ההורים, השידוך הכי טוב, הדירה הכי גדולה, המשרה הנחשקת בישיבה. מיכאל תמיד פינק אותו ומעולם לא שם לו גבולות. מעולם לא הביע תרעומת או ביקש משהו לעצמו. האם זה מה שהפך אותו למפלצת שמתגלה עכשו מתחת לעטיפה הנוצצת?
“נראה לך? אני נראית לך בן אדם ניתן לחיבו”ד?” אני מגרדת מאחורי האוזן. הרגע הזמנתי שלוש חולצות בסיס אצל התופר בשוק והייתי צריכה לצייר לו על דף מה אני רוצה בדיוק – בד לייקרה, צווארון סגור, שרוול שיורד מתחת למרפק. מזל שדביר לא יודע.
ואז כמובן חני רוצה לשמוע את הסיפור סוחט הדמעות שלנו ולהביע הרבה הזדהות ורחמים, אבל אני כבר קהת חושים לגמרי. בעיקר רוצה לסיים כבר את הפגישה הזו. חני דתיה אמנם, אבל לא חרדית, וחשוב לה להביע את התפעלותה הרבה.
“רוני, את מתוקה,” היא פוסקת ומושיטה יד אל עבר הכיבוד. “חסיד הוא מי שקם בבוקר בהחלטה להיות טוב יותר מאתמול. חסיד הוא מי שעובד על עצמו, ולא מוצא לעצמו אלף צידוקים למה הוא בסדר. וגם לא מוצא לעצמו אלף הסברים למה הוא לא בסדר. עובד, אמיתי.”
“אתי, את יודעת שאני פה ושהנכדות תמיד מוזמנות,” היא אומרת. “אם את רוצה שאשוחח איתן, אם אתם צריכים משהו, תגידי. אם כי אני מכירה אותך כבר ויודעת שאת לא מוכנה לקבל עזרה.”
אם הייתי חללית הגוף שלי היה עולה עכשו באש, מספרים לי סרטי המדע הבדיוני. אבל אני לא חללית, אני בסך הכל מנסה להתפלל ולא לחשוב על מה אלבש מחר. אז אני חומקת דרך האטמוספרה בנון שלנטיות, וברגע שנגמר לי החמצן תופסת כיוון אל הירח
“את יודעת, על כל הסיפור של רובי,” שירה מתפתלת. “הילדים שלי חושבים שהוא בבית חולים עם משהו בלב. הם מתפללים עליו. אנחנו לא רוצים שהם ישמעו על דברים כאלו, ודוקא בגלל שנועה כל כך קרובה לרחלי אני מבקשת במיוחד שהיא לא תספר לה שרובי בבית סוהר.”
מה עוד הייתי צריכה כדי להשתכנע? איך כל פעם מחדש אני נכנסת על הילוך רביעי מינימום בדלת הזכוכית הזאת וחובשת את החתכים והשריטות שעות אחר כך?
אני עוצרת את עצמי מהר. מה היא תחשוב עלי? היא בטח תחליט מיד שכל החרדים סוטים ושכל הדודים החרדים פוגעים באחייניות שלהם. סתם יהיה חילול השם גדול מזה והשחרה נוספת של הציבור החרדי. היא גם לא תבין בכלל את כל החששות של מיכאל ושלי
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’