סיפורים בהמשכים

“את צועקת,” העובדת הסוציאלית מעדכנת אותי בנחת. “ואני מנסה להבין מה את אומרת, וקצת קשה לי. את רוצה להסביר לנו?”

געגועים נוראים לסבא וסבתא הציפו אותה. כאילו נקטפה מן האדמה שצמחה בה, אבל שאריות לחלוחית עדיין זרמו בעורקיה והיא לא הרגישה מנותקת, ורק אחרי זמן עלי הכותרת שלה התחילו לנבול והצימאון הכה בה. והיא לא הבינה למה עכשו. למה פתאום.

אני קרובה יותר לגיל של אמא של אילה. ויש לי ילדים קטנים ואני נהנית להיות איתם. אני מפחדת שהם יגדלו, לא רוצה להיות לבד. לא רוצה את זה בכלל. אבל אני אתגבר על זה, נכון? כמו שהתגברתי, שאני מתגברת עכשיו, ונפרדת מנתי. ואני אהיה לבד.

אני עובדת!! היא צרחה, בקול איום ונורא שלא ידעה שקבור בה. אני עובדת! אני עובדת כי אתה לא נותן לי גרוש! כי אני נראית כמו קבצנית! כי לפעמים נגמר לי הערך צבור ואין לי לשלם באוטובוס! כי אני צריכה דברים ואתה כל הזמן אומר לי לא!

אני קצת חלוקה על ההגדרה של חסד של אמת, ולא רק עליה. בעצם, אני ממש מקווה שלא מדובר פה בסיפור של חסד של אמת, ושכולם בריאים וקיימים וחזקים ומסוגלים לומר תודה. לא בשבילי, כמובן, אלא בשבילם. אני גם מקווה מאוד שהתיאורים שלה על המשפחה הקורסת לא נכונים, או לפחות לא קורים רק בגלל בעיות שלום הבית שלהם.

אבל גיטי כבר לא היתה שם, לא טרחה לחכות לשמוע את כתב ההגנה על החברה המקולקלת שלה. המשיכה אל החבורה שלה, וחלקה אתן כמה מילים, והן סובבו את הראש אינסטינקטיבית לעבר רננה, וכשראו שהבחינה בהן הפנו מיד את הראש חזרה.

אולי אני מכורה לנתי? אולי אני בכלל צריכה לעבור קורס גמילה ממנו? המחשבה הזו מצחיקה אותי עד מאוד. נוח לי להרהר בה, למרות שאני מבינה שהתמכרות היא דבר רע, ולמרות שראיתי לאחרונה עד כמה הטיפול בה כואב, עמוק וקשה.

לא, זה לא לאכול בשוק. היא יושבת עם חברה ליד שלחן של מזנון. וחוץ מזה, מה ההבדל בין לשתות אייס קפה בקשית לבין ללגום מים מבקבוק? היא פשוט לא מכירה את החויה הזו. אף פעם לא היו לה חברות לשבת אתן ולחלוק אייס קפה.

“לא, ליבי’לי,” אבא חייך כמו מישהו שגילה סוד ולא מגלה שגילה אותו. “אני רוצה להפסיק לעשן. וכשמישהו מפסיק לעשן, כואב לו הראש ויש לו סחרחורת והוא עצבני. בגלל זה,” הוא לחש לי באוזן, “בגלל זה לא רציתי שתבואו. פחדתי שלא תהיה לי סבלנות. לא זכרתי כמה סבלנות אתם מביאים כשאתם מגיעים.”