“הם קפואים יפה מאד גם בלעדי, ציפור קטנה לחשה לי.” אני מסתכלת עליה ופתאום אין לי מושג למה אבל דמעות עולות בעיני, ותחושת אובדן איומה מטפסת במעלה גרוני. אני מורידה את העיניים שהיא לא תראה, אבל עיינה זריזה ממני.
“נו, פתחתם תיק. אפשר גם לסגור,” יצחק מאיר ענה בידענות. “לפי החוק כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להיות מכוסים זה לדווח. הם ירצו מכם הסכמה לחקור את הבנות. רק אל תאשרו, והתיק כבר ייסגר.”
איציק מתחיל להסביר לו ואני מסתכלת על שניהם, ועל יערה שמנמנמת עכשו באחת הכורסאות של אולם בית המדרש, וגל כבד של חמלה עוטף אותי ואני חושבת על ההורים של יערה, שלא יודעים שום דבר על מצבה של בתם, ומה יהיה כשיגלו מה קורה איתה
זו פעם ראשונה שמישהו רואה אותי ושואל עלי, ואני מתבלבלת. העיניים שלי מתמלאות דמעות. עד עכשו התרכזתי בנועה ובאביגיל, בכאב ובלחץ של מיכאל, במורכבות המשפחתית הגדולה ואפילו ברות ובמשפחתה. במעמקי התודעה שלי רובצת תחושת אשמה קשה מאד
קשה לתאר את תחושותי, כשאני מבינה שאני קודחת מחום. שילוב של בהלה מזה שאני חולה וקודחת מחום במדינת עולם שלישי, ושל אכזבה מזה שסביר להניח שלא אוכל לעלות על רכבת במצב הזה. לכל זה מתווסף אושר אדיר, עצום עד להתפקע, שמחה טהורה, כי החום הזה ישחרר אותי. מנלי, מהחלומות שלי, מהתכניות שלי, מהטאג’ מהאל.
באיזשהו מקום מתחבא בי גם כעס. איך יתכן שהיא לא ידעה כלום? זה קרה בבית שלה, במשמרת שלה. זה הבעל שלה. אבל את זה אני דוחפת עמוק עמוק פנימה, מגייסת אומץ והולכת לדבר איתה באיזה בית קפה רחוק
בפושקר גם חוויתי, לראשונה זה כמה שנים, תחושת חופש מסחררת, שיכולה להתפרש אל מעבר למסלול החיים הרגיל שלי שאליו כבר התרגלתי ועל מרצפותיו אני מרגישה באיזשהו מקום מחויבת להמשיך ללכת. כאילו נזכרתי שבאמת הכל אפשרי, שאני לא חתומה על שום חוזה עם אף אחד, שיש עוד אופציות לחיות
אתי, תתפקסי. לא הזמן להתפרק עכשו, אני צורחת על עצמי בראש מספיק חזק, כך שאני קמה וגומרת לארגן את כולנו לשבת. הקטנים זקוקים למקלחות, לבגדי שבת ולאמא פנויה, וצריך לשדר עסקים כרגיל. עכשו. מהר.
כששאלתי אותו בכנות של גובה עיניים, אם הוא באמת חושב שהפסל בצורת פיל ברא אותו, ברא משהו, ולמה הוא ממשיך להקטיר לו קטורת, נאדו הניד בראשו, כאילו שאלתי שאלה שהתשובה לה מובנת מאליה
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’