הנדתי בראשי לשלילה בגרון מכווץ. מן הסתם הייתי מתנגדת לפני שבועיים, לפני התיאור ההוא של שימי. לפני ההמלצה המשועשעת שלו על האשה שהרסה לו את הפגישה, אבל גם היתה טקטית מספיק כדי לעזוב.
לפני שקיבלתי סיכוי ילדותי לחבר בין הבחור שרציתי לבחור שנאלצתי לפגוש.
כשאנחנו יוצאות מהסמטא לחפש מקום כזה אני קולטת פתאום את עומק תחושת הרווחה שלי: תמרה לא שאלה אותי מה אני עושה היום.
כמעט דילגתי בדרך הביתה, והייתי בטוחה שהלחיים שלי סמוקות והעיניים נוצצות. רציתי את אמא, הייתי מוכרחה לספר לה; האדם היחיד שידע. היא היתה כזו פסימית תמיד, כה בטוחה שהכוח שלי יביא רק אסון אם מישהו יתוודע לו – שהייתי חייבת להראות לה שצדקתי.
“כן, כי הוא באמת משתלב! אבל הוא חדש, תראו,” היא מצביעה על דמות בצבע חום אפרפר, לשמאלו של עץ הזית. הודיה ואני קמות שתינו כדי להסתכל מקרוב.
“יש לך מקום מסוים שאת רוצה ללכת אליו?” היתה איזו התרגשות בעיניו, ותהיתי אם היא בגללי. הוא נראה אחרת, כנראה כי החולצה שלו היתה משוחררת מעניבה והשרוולים היו קצרים ורחבים. ואולי סתם כך פגישה באור שמש חושפת גוונים חדשים בפנים שראינו רק בחשכה.
העיפרון חדל מלנוע על הדף כשאני מרימה עיניים אל הרולדה. יום חמישי, אבל אני יודעת שהעוגה לא נקנתה לשבת אלא עבורי. מילוי האגוזים מסגיר את המטרה: מנחת פיוס. אולי פעם יוסף חיים ילמד לנסות לפייס אותי בדרכים שלא כוללות סוכר, אבל זה כנראה לא יקרה בעשורים הקרובים.
“ממה? ממה שכולנו לחוצים. כל הבית הזה נהיה בית משוגעים מאז הסיפור של החיידר החדש,” היא מנופפת בלימון כמו במגפון. “כל היום שיחות על הורים שמוציאים, הורים שרושמים, תקנונים, כתבות, ערבי הורים, החיידר החדש ככה ואנחנו ככה, ואת ואבא רבים כל הזמן. כיף חיים, מה יש לומר.”
הפעם מראש לא ביקשתי אישור מהראש ישיבה. כבר לא היה אכפת לי. למרות שאני מאד מכבד אותו, כבר לא יכולתי עוד. בליל שבת יסתבר לי כי גם ככה הוא לא נמצא השבת.
“אני חושב שזו בעיה של הבחורה,” קטע אותי בעלי. “היא זו שהנושאים האלה חסרים לה. לבחור יש כנראה סיבות אחרות לא לסגור. תאמיני לי, אני לא מצליח לדמיין בחור שאומר ‘תקשיבי, אני לא מצליח לדבר אתך על דברים אישיים אז בואי נלך למישהי שתעזור לנו להיפתח זה לזה.”‘
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’