זו פעם ראשונה שמישהו רואה אותי ושואל עלי, ואני מתבלבלת. העיניים שלי מתמלאות דמעות. עד עכשו התרכזתי בנועה ובאביגיל, בכאב ובלחץ של מיכאל, במורכבות המשפחתית הגדולה ואפילו ברות ובמשפחתה. במעמקי התודעה שלי רובצת תחושת אשמה קשה מאד
קשה לתאר את תחושותי, כשאני מבינה שאני קודחת מחום. שילוב של בהלה מזה שאני חולה וקודחת מחום במדינת עולם שלישי, ושל אכזבה מזה שסביר להניח שלא אוכל לעלות על רכבת במצב הזה. לכל זה מתווסף אושר אדיר, עצום עד להתפקע, שמחה טהורה, כי החום הזה ישחרר אותי. מנלי, מהחלומות שלי, מהתכניות שלי, מהטאג’ מהאל.
באיזשהו מקום מתחבא בי גם כעס. איך יתכן שהיא לא ידעה כלום? זה קרה בבית שלה, במשמרת שלה. זה הבעל שלה. אבל את זה אני דוחפת עמוק עמוק פנימה, מגייסת אומץ והולכת לדבר איתה באיזה בית קפה רחוק
בפושקר גם חוויתי, לראשונה זה כמה שנים, תחושת חופש מסחררת, שיכולה להתפרש אל מעבר למסלול החיים הרגיל שלי שאליו כבר התרגלתי ועל מרצפותיו אני מרגישה באיזשהו מקום מחויבת להמשיך ללכת. כאילו נזכרתי שבאמת הכל אפשרי, שאני לא חתומה על שום חוזה עם אף אחד, שיש עוד אופציות לחיות
אתי, תתפקסי. לא הזמן להתפרק עכשו, אני צורחת על עצמי בראש מספיק חזק, כך שאני קמה וגומרת לארגן את כולנו לשבת. הקטנים זקוקים למקלחות, לבגדי שבת ולאמא פנויה, וצריך לשדר עסקים כרגיל. עכשו. מהר.
כששאלתי אותו בכנות של גובה עיניים, אם הוא באמת חושב שהפסל בצורת פיל ברא אותו, ברא משהו, ולמה הוא ממשיך להקטיר לו קטורת, נאדו הניד בראשו, כאילו שאלתי שאלה שהתשובה לה מובנת מאליה
עברנו את שישי בבוקר יחד במטבח בלי מריבות, לא ביניהן ולא אתי. הצלחתי לשמור על אווירה טובה, למרות הלק המכעיס שנועה הופיעה בו בבוקר במטבח. התגברתי ושתקתי גם על זה וגם על התקרית הלא נעימה עם רובי, ונועה התגברה על הפרצוף הלא מרוצה שלי ולא עשתה עניין. עכשו אנחנו מתיישבות לנו ברוגע לשיחת בנות
נאדו שייך לקאסטת הבראהמינים, קאסטת הכהונה. אביו רופא איורוודי, אמו לא מוזכרת בסיפוריו, והוא מתעתד לנסוע בקרוב להתאחד עם אהובתו, אורטל, בארץ הקודש של היהודים. הוא גם מזמין אותי לסיור בבית הוריו, לחוויה הודית אותנטית, ומראה לי תמונה של אורטל
וכל הזמן הזה הציקה לה השאלה, אם הם ידעו מה היא צריכה, ואם הם זכרו מה היא אוהבת, למה כל זה לא קרה קודם. למה היה צריך לחכות שהיא תמות. ומתי יתפוגג הקסם והיא תחזור להיות דלעת
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’