
קיץ ארוך מדי – פרק סיום
וכל הזמן הזה הציקה לה השאלה, אם הם ידעו מה היא צריכה, ואם הם זכרו מה היא אוהבת, למה כל זה לא קרה קודם. למה היה צריך לחכות שהיא תמות. ומתי יתפוגג הקסם והיא תחזור להיות דלעת
וכל הזמן הזה הציקה לה השאלה, אם הם ידעו מה היא צריכה, ואם הם זכרו מה היא אוהבת, למה כל זה לא קרה קודם. למה היה צריך לחכות שהיא תמות. ומתי יתפוגג הקסם והיא תחזור להיות דלעת
ובאותו רגע משהו מקסמו של המעמד נגוז בחזה שלי, ואי נוחות עמוקה מתפשטת במקומו באיברי. העדנה שבין יותם וג’אנווי, שאמורה לפי כל כללי המשחק לגעת בנימי נפשי העדינים ביותר, מסבה לי כאב במפרקים. אני אוספת את עצמי מהמחצלת ונפנית לכיוון חדרי.
רויה אמרה, זה באמת לא פשוט לילד. ואני שומעת מרננה שגם היום אתה מחזיק את כל המשפחה על הכתפיים. אבל כל אחד והיכולות שלו. רננה נכנסה לסמינר חדש שהיא לא מכירה בו אף אחד. ואף אחד לא ראה ולא ידע מה עובר עליה.
נועה מסתכלת אלי בעיניים טובות ונותנת לי פתק למסור לביילא. היא בטח גם אומרת לי כמה מלים צידה לדרך, ואולי דוחפת לי לידיים עוגת שמרים אחת, אבל הכל מתערבל לי בראש, ואני מרגישה חנוקה, ונושמת לרווחה באמת רק כשאני מתיישבת על הדרגש שלי, והרכבת מתחילה לאט לאט לנוע
כל הפירורים הקטנים שחברו לתמונה של בית. ואמא שלה אז חייכה לפעמים. מאז שעברו היא מרגישה שהיא גרה עם אנשים זרים. כאן במקום החדש אמא שלה היתה כל הזמן שקטה והגבות שלה מורמות באלכסון כאילו היא שואלת את עצמה שאלות שאין עליהן תשובות
והנה, כשאני חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה שסולם הערכים שלי הוא לא יהודי הארד קור. ונראה לי שהוא מעולם לא היה. ומה שחיפשתי, ומה שכמהתי אליו, ומה שרציתי שיקרה לי בחיים בכלל לא קשור ליהדות, שאיפות כמו של כולם. הייתי יכולה להיות כל אחת באותה מידה.
ברכה אמרה, תשלימי. אפשר להשלים. היא החזיקה ביד ערמת בגדים מקופלים ודחפה אותה לארון, סגרה אותו בדפיקה ואז הטתה את פניה לעבר רננה ואמרה, אל תוותרי על החיים שלך. שמעת? כמה שזה קשה, בסוף כל האופציות האחרות עוד יותר קשות.
צביקה גם היה פשוט מסביר לי את הסוגיות מתחילתן ועד סופן, כי בשבילו המהלכים הלוגיים הסבוכים היו כמו חיבור וחיסור לשמיניסט. ואני ישבתי שם ושקלתי ברצינות לתת לו לשאת אותי לאשה, כי כבר שכחתי איך זה כשמישהו אחר הוא המבוגר האחראי.
היא דיברה בלי כאב, כאילו סיפרה על חיים של מישהו אחר, או דקלמה תקציר של מלודרמה, שבו המטרה של כל משפט היא לגרום לך לומר ‘וואו’, ולא בהכרח להתקשר למה שהיה קודם או להתרחשות הבאה. זו דרך נהדרת להרוג סיפור טוב. אבל כשאלה החיים שלך… אז אולי אתה בוחר שלא יכאב.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’