היא הסתכלה סביב על הבית שהתרוקן והתרווח, על הרצפה שהתגלתה כמו איזה פסיפס מתוך חפירות ארכיאולוגיות, על הילדים שהתרוצצו כמו עדר סוסי פרא במרחבים החדשים, ולא ידעה איך תגיד את המובן מאליו.
“מרוב שההורים אוהבים אותם,” אמא מתחילה משפט חריף, ואז עוצרת. “ילדים צריכים יציבות, ליבי. ואת לוקחת מהם את כל היציבות, בגיל שהוא הבסיס לחיים.”
הדבר הראשון שהקביל אותה היה הריח. ענן של ריח שהכה בפניה. תערובת של עובש ואשפה שכבר התחילה להיהפך לקומפוסט ואמוניה שעלתה בגל מן השירותים, כאילו איזה כלב משוגע סימן לעצמו טריטוריה. ולכל אלה נלווה עוד משהו שלא ידעה מהו.
“יש לך בעיות בשלום בית?” אמא נסערת. “אני לא מכירה אותך כך. וגם נתי לא היה נראה לי אף פעם כזה. אבל ליבי, את לא חייבת להסכים לזה, גם אם הוא לוחץ עליך. יש דרכים לטפל בבעיות, את לא חייבת להרוס לעצמך את החיים, אפילו אם מתברר פתאום שהוא תלותי.”
ואז כשיצאו מבית הכנסת, והן עמדו וחיכו לאבא ולבנים, ראתה את המודעה, על לוח המודעות בכניסה, לצד ההודעות על זמני התפילות ועל האזכרה לאשה המנוחה ע”ה, כאילו הוצמדה שם בשבילה, מנסה לתפוס את תשומת לבה: דרושה נערה לעזרה בעבודות הפסח.
“תגידי ליבי, מה התוכניות שלך?” אמא ניגשת ישר ולעניין. “את רוצה לארגן בעצמך את מסיבת העצמאות? את רוצה שיארגנו לך? ומה התוכניות לאחר כך, רוצה שאגיע לעזור לך עם הילדים בשבועות הראשונים עד שתיכנסי לשגרה?”
היא יכולה לצאת מהבית כרגיל כאילו היא הולכת לסמינר, וללכת במקום זה למקום אחר. אולי תעשה את המסלול של פארק המסילה. תרד מתחנת הרכבת ועד מלחה ובחזרה, זה בטח ייקח לה את כל הבוקר. ואולי תשב בספריה. מזמן לא היתה בספריה. זה יהיה יותר מעניין מלשבת בכיתה.
“באמת?” הוא מתכעס פתאום, “ואז תגידי שאני לא בסדר, אה? למה את לא רוצה להתגרש ממני, בכלל? אני כזה אדם גרוע, גם משאיר את הפיג’מה על הרצפה אחרי שנים שאת צריכה להתאמץ בשבילי, גם עובד עליך ואומר דברים אחרים ליועץ. גם,” הוא נעצר ונושם. “לא משנה. תתגרשי ודי, למה לך לבכות ממני כל הזמן?”
אבל אם אלה החוקים של המקום הזה, היא תלמד אותם. היא תעשה דיליט על כל מה שהיא ידעה. על ההרגלים, על הזכרונות. תהיה מרוכזת בלהכיר את העולם החדש. הגשרים נשרפו מאחוריה, והיא תצטרך ללמוד להתמקם במקום החדש בלי להביט לאחור.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’