וביום ראשון הגיע חשבון חשמל מסמר שיער כי היה גשום והבוילר דלק, וביום שני כבר התקשרו מהבנק. ונעמי כבר מזמן מזמן השלימה עם כך שהיורש העשיר שלה לא ירש את יכולותיו הפיננסיות של סבו ובטח לא את רוח הקרב שעדיין פיעמה בזקן בקָרבו אל שנתו המאה. שלומי היה אברך משי הנועד לגדולות ונעמי נהגה בו אורך רוח וכבוד.
את עיקר הקושי פגש מכרנו במציאת מלאכה כשרה, קלה ונקייה. באמת היה רוצה לכלכל את בני ביתו בכבוד אבל שום הצעה קונקרטית לא התגלגלה לפתחו. משל למה הדבר דומה, לחנווני שחנותו ריקה. יושב החנווני ומצפה לקונים, בשעה שסוחר ממולח הימנו הציב עגלת סדקית בכיכרה של היישוב.
מסתבר שנשאתי את דברי הנלהבים באזני קבוצה אקראית של מטיילים. הקהל הקדוש שאליו שילחתי דברי שעט מכבר הלאה אל ארץ-הסנדויצ’ים-עם-נקניק-ומלפפון-חמוץ-ברוטב-חרדל-המובטחת.
הוא שואל איפה אבא. אני שותקת. ומה אענה, שהוא היה כאן חצי יממה ובדיוק עכשיו ירד להתפלל? הוא לא יאהב את החצי הראשון. יאמר, עדיף שלא היה בא בכלל. ואם אשקר שלא היה כאן, איזה מן אבא זה? שום דבר לא טוב לו, לבן אשר גידלתי ורוממתי. לכן אני שותקת.
“זה באמת לא בסדר. שלא תחשבי שלא אמרתי לו מיליון פעם לפני החתונה שהוא חייב לעדכן את אשתו לאן הוא הולך ומתי יחזור, ולא להיעלם לה כמו שהוא עושה לאמא שלו. מילא אני, כבר אישה זקנה. מה זה כבר משנה אם התקף לב יהרוג אותי או לא. אבל את, את עוד צעירה. חבל עליך.”
ביום שנחמי יצאה מפתח הבית לצמיתות היא בכתה. זה היה יום אביבי, אבל מה זה משנה, אומרים שכל האמהות בוכות, שזה מין סוד כזה. אבל כולן מתאוששות וממשיכות. הרי יש עוד ילדים לחתן. רק שאותה זה פתאום הרבה פחות מעניין. כל דבר בעתו. או שאולי אין עת. לא כעת.
בבוקר קמה ליום של ‘שבעה’. ישבה, קהת איברים, בכיסא הנמוך. הקשיבה לשפרה, משתפכת במעשיות ילדותה. ובכולן הייתה אמא הגיבורה הראשית, האבירה שערפה את ראשיהם של הדרקונים, הנסיכה שגברה על כל המכשפות, נזהרה מגלגלי טוויה ארסיים, לא נגסה בשום תפוח מורעל.
אני נהיית בלתי נסבלת עם השנים, אני אומרת להורים שלי, והם מנסים לשוות לפניהם מראה מזדהה ומכיל. מה הם יודעים בכלל? הם היו הראשונים זה של זו, והם חיו בתקופה שהתלבטויות היו בגדר מותרות. היה נעים? הוא לא מוזר? היא לא מכוערת נורא? קדימה, לחופה. הדברים יסתדרו אחר כך. אני לא יכולה ככה
“לא יכולה. נקודה.” היא נשנקת. “זאת אני. מי שטוב לו ברוך הבא, ומי שלא, שייסע! אני יכולה להציע לך את חברה שלי, היא כל כך שונה ממני. שקטה, עדי–“.
הוא צוחק בקול. לא מצליח לעצור. היא מביטה בו תחילה בהלם ואז מצטרפת ללא שליטה.
“אני בלתי אפשרית, באמת.” היא מודה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’