“שמונה מאות אלף הוא רוצה?” אמר בקור מקפיא דם לשמואלביץ, שהתקשר להציע עבור נעמי את ‘השפיץ של חברון’, אחד מסדרה ארוכה של שפיצים שהגיעו לפרקם. “הוא יודע שהיא מרוויחה כמו מהנדסת עם תואר? זה אמור להוריד לו לפחות שלוש מאות אלף שקלים מהדרישות. הוא מקבל הרבה יותר, רק בתשלומים”.
יש כל מיני משגיחים שאומרים שכל מי שפורק היום עול זה מתאווה, היה מהרהר לעצמו, והרי אלו שטויות גמורות. הם לא יודעים מה זה תאווה! אני, אני בהחלט בעל תאווה! כל השאר סתם אפיקורסים!
“כך ימשיך ויהיה כל השנים?” קבל בעלי, “בעזרת השם כאשר יזכו יאיר ודבורה לילדים כולם יהיו רק בסלון הזה שלך? אפילו יאיר כבר לא יכול להסתובב בבית שלו בחופשיות.”
בבוקר למחרת הוא קם כרגיל, אבל המאמץ לקום היה אותו מאמץ מכאיב ופוצע של ימי נעוריו, הימים בהם שוטט ברחובות וראה את העולם כמו משהו דמיוני, משחק על מסכי ענק שמוקרן מכל צדדיו.
“אני מבינה,” אני אומרת לה. אני לא מבינה כלום. “התואר ‘מדריכה’ כאן הוא תחליף למילה ‘שוטרת’. תצאי עכשיו. תחזרי בזמן. תעשי תורנות. תפסיקי עם האלכוהול. אל תחתכי את עצמך. אל תרצי למות.”
בסוף החודש החמישי אבא התקשר אליה, צעק עליה. השתמש במילים קשות כמו ‘לא ראוי’ ו’הפקר’. היא התחילה לבכות. ברחו המילים מלשונה. כשקותי התקשר באותו ערב ושאל למה היא נשמעת עצובה, לא העזה לספר לו את האמת. זכרה שאם הכל ייחתם לטובה, אבא עתיד להיות השווער.
ההורים שלי חושבים שאני בזבזנית כי כמו שכבר הובן, חסכנית אני לא. הם עצמם חסכנים פנומנליים. חיתנו חמישה ילדים ואין להם כמעט חובות. זה נשמע לא אמין אבל זה ממש כך ובהחלט מרשים. אם אתחיל לחשוב איך אני אחתן ילדים, אחטוף חלישות הדעת כי אני באמת לא יודעת לחסוך.
זה טיול מסורתי, הסיבוב שאחרי האירוסין. לא יכולתי לקחת את זה ממנו. גם אם היה רק דבר אחד שהשתוקקתי לומר לו. הדבר היחיד שהיה אסור לי לומר.
פתאום, כשהוא מבקש משהו, את צריכה מיד להסכים? לרקוד על כל החתונות הוא רוצה, הא? המושכות צריכות תמיד להיות בידיים שלו. הוא צריך את הילדה בשביל להתפאר בה בחתונה, אז לכן את צריכה לשנות את הסדרים שלך?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’