מדבר, לכתך אחרי… בארץ לא זרועה. חסד נעורייך. האמנם זה החסד שאתה רוצה ממני, ריבונו של עולם? ללכת על קוצים, על ביצים, לא לפגוע, לא להיפגע… עייפתי. אין לי כח, אין לי דעת. רוצה לשאול בעצת גדולים.
מבולבלת, מסרים כפולים, אשה טובה עושה רצון בעלה, מה זה להיות אשה טובה?
הרצון שלו לפעמים לא הגיוני, לא מציאותי. ולפעמים לא רוצה בכלל, כלום, גם לא לחיות.
ואני רוצה. לחיות. לא מכירה משהו אחר.
בארבע וחצי תהיתי אם הדבר הנכון היה פשוט ללכת ולדפוק על הדלת של שושי. ריקי יכולה לשמור בינתיים על הילדים. אבל לא יכולתי לעשות את זה לציפי. היא לא עדכנה כנראה את החברה שלה במרד נגדי, ולא הגיע לה עונש מביך כזה.
את לא יכולה להאזין למוסיקה כשבעלך האבירי מתנדב להסיע אותך כדי לגנוב כמה דקות נוספות של ביחד. לא הוגן לסגור את האוזניים והחושים כשהבעל המקסים שלך משתוקק לחלוק איתך מה עבר עליו היום. אין לך זכות לעצום עיניים בערב ולהתחבא בצלילים, כשאת אישה צעירה שאמורה לפטפט ולהגיב לבעלך שקורא לך.
לא ידעתי שיש לי בעל משורר, אבל לא נורא. גם הוא לא ידע שיש לו אישה שתרצה לשבת עם שמלת כלה על גדר אבנים בחניית האולם. יש הפתעות בחיים.
כבר חודש שהם אצל סבתא, והיא מקיימת את כל ההבטחות. היא לימדה את מוריה להכין בוריקה, אבל היא גם לא מפעילה רדיו בקול. על המטפחת שלה היא מרכיבה אוזניות ורודות צמריריות ומקשיבה לחדשות בדיסקמן עתיק. (‘תורג’מן השכנים נתנו לי. היה שייך מזמן מזמן לאושרי שלהם, היום הוא מפקד גדול בצנחנים, מסוכות הוא בעזה’). כשהשפתיים שלה ממלמלות, מוריה יודעת שיש חדשות רעות.
לא רצינו לפקוח את העיניים לאבא, העדפנו גם אנחנו להמשיך יחד איתו בחושך. האור של אמא היה מלחיץ, הרבה צללים התפרעו בו.
המנחה התורן ביקש מכל אחד לדרג מאחת עד עשר כמה הוא מרגיש בעל חוסן. יפית הוסיפה, או מרגישה. והמנחה אמר, כן כן. מרגיש או מרגישה. בעל או בעלת. והיא חשבה בעל. בעל חוסן. זה מה שהיא מרגישה. כלומר, רוצה. מישהו חזק שיישא אותה, שתישא אליו עיניה מאימת החיים. כל אימת שהחיים.
יהודה לא הכין לה מספיק נרות, היא מגלה. תכננה להדליק עוד נר ולא זכרה לומר לו. היא מארגנת בחופזה פמוט נוסף, בזיך ופתיל צף, יוצקת מים ושמן. מדליקה נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס ומבקשת רחמים בעיניים עצומות. אלחנן. א-ל, חוננו. א-להא דמאיר, ענני
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’