סיפורים קצרים

בנסיעה עוד נשאר לו אומץ לדבר על הדו־קיום שאפשר ללמוד מאנשי הכפר הזה ושמצדו עוד לא מאוחר לקפוץ לגן השלום אם להם זה נשמע. כי בסך הכל לא כל יום מגיעים לעג’ר…

הייתי נמוכה מהמנהלת, אבל המעמד שלי כאבלה כביכול הגביה אותי, והקטין את קומתה שלה. באיזה עוד עולם שפוי הייתי יכולה לצחוק כך בפניה, והיא זו שהייתה מרגישה צורך להתנצל?

הוא העיף את המשגיח שלא עשה כלום ושם במקומו חייל דרוזי. זה היה חכם מאוד. אצל דרוזים אין חוכמות – צריך לשמור על כשרות, אז שומרים על הכשרות! ביחד אתו הכשרנו את המטבח. כל החודש המטבח היה כשר למהדרין.

מדי פעם בסוף נאום ארוך, הייתי עוצר ומתנצל ומנסה לתת לה הזדמנות לדבר, אבל היא ניצלה אותה לעיתים רחוקות. מתישהו השתכנעתי שהבחורה הזו פשוט מעדיפה לשמוע אותי מלדבר על עצמה.

“מה היית רוצה להיות?” ריקי רוכנת קצת קדימה. מתעקשת. “אם היית יכולה לעשות כל מה שאת רוצה.”
“אם הייתי גאונה שעושה 5 יחידות בהכל יעני?” תהילה מרימה גבה. שותקת רגע. “הייתי רוצה להיות אחות.”

בקושי היו לי מילים בלקסיקון כדי שאני אוכל לתאר את מה שסיפרת לי. ישבתי וכתבתי לי בפנקס כל מיני ניסוחים. אף אחד אף פעם לא לימד אותי את המילים שמשתמשים כדי לתאר דבר כזה. בבית הספר עשו לנו שיעורי מוגנות, דיברו על ‘ללל’. לצעוק, לברוח, לספר לאמא. אבל מה מספרים? איך אומרים? מה המילה שמתארת את מה שקרה?

“לא ידעתי שהוא בא!” הקול של זאתי עם התלתלים נשמע מבועת. בלי הפרצוף, זה ממש היה הקול של דיתי. “והשיער שלי נראה זוועה ותראי מה אני לובשת!”

אולם החתונות קרוב לבית הזה, אבל לפחות הדי התזמורת לא נשמעים עד לכאן. אני לא רוצה להפר את השקט עם שירי חתונה. אני רוצה לעלות ולהיכנס. כי אם אני עדיין מתאבלת, למה שאלך לי לבית המשתה?

ולא יודעים איך. ובאמת איך יידעו, אם גם אני בעצמי לא יודעת מה נכון לי עכשו? לכו. אל תלכו. תחבקו. תתרחקו. צריכה אוכל. לא אוהבת אוכל של אחרים. לא רוצה טובות. מה הקשר לכסף? אנחנו לא עניים.