סיפורים קצרים

היא יושבת על הכיסא מכווצת כמו תינוקת. “לא אכפת לי מהשימוע, גם כך לא תכננתי לבוא. ציפורה לא מאימת עלי עם הפנימיה שלה”

אני לא מזלזלת במה שהוא אומר. תמיד הוא היה טוב במתמטיקה. והוא היה שונה ממני בעוד מובן: במעבר החציה המשפחתי שלנו, אורי היה מהפסים הלבנים.

אולי בכל זאת הייתי צריך לשאול את הרב שיפט אם זה בסדר לפגוש אותה בשעה כזו בלילה, בלי תכנון? ומה אם ריקי תקבל את ההנחתה הזו כהרגל חדש, ותופיע מול הישיבה שלי כשיתחשק לה?

לא רציתי לראות את האנדרטה החדשה ליד הקופות. היא הזכירה לי כמה לא טבעי המצב שלנו, כמה חיינו לא תקינים. רציתי לשכוח. לזכור שהמציאות שלנו לא נורמלית זה להסכים עם כל מי שאמר ש’שייקינג כראמבס’ היא חיה רעה שלא מפסיקה לטרוף.

בטח מחר יתנפלו עלי כולן, וואו, אתי, איפה מצאת את הצבע הזה? האמת היא, מתי התנפלו עלי פעם אחרונה? אני צריכה ליזום התקף אפנדיציט כדי שזה יקרה. אז יותר סביר שהמופע יעבור בשקט.

הדבר היחיד שהשתנה, זו התחושה הפנימית שלי. אבא הולך ללמוד משפטים, לא תורה, וזה מה שעושה את ההבדל.

זאת הייתה פגישה שלישית הערב. מן הסתם שבוע הבא יהיו עוד שתי פגישות, ועוד אחת בשבוע שאחריו.
האם מופרך להתכונן לסגור בפגישה שישית? תמיד חשבתי שייקח לי הרבה יותר זמן להיות בטוח בעצמי, ושהספקות יוציאו אותי מדעתי. אף אחד לא אמר לי שיכול להיות ביטחון מוצק ויציב כל כך.

הוא מגיע לשבת מהצבא וקופץ אחרי הסעודה בלילה ומוצא אותה ממוטטת על הספה אחרי שבוע אינטנסיבי במיוחד של סגירת פערים בלימודים ובעבודה. לשמחתה הבנים עדיין ערים ומזנקים עליו. אחרי חמש דקות ועשרים פיהוקים היא מחליטה שמותר לה לסגת לחדרה.

הוא הבן היחיד שלי, ויתכן מאד שאני האישה היחידה בעולם שאכפת לה ממנו באמת. הגיע הזמן שתהיה אישה נוספת כזו.