את לא יכולה להאזין למוסיקה כשבעלך האבירי מתנדב להסיע אותך כדי לגנוב כמה דקות נוספות של ביחד. לא הוגן לסגור את האוזניים והחושים כשהבעל המקסים שלך משתוקק לחלוק איתך מה עבר עליו היום. אין לך זכות לעצום עיניים בערב ולהתחבא בצלילים, כשאת אישה צעירה שאמורה לפטפט ולהגיב לבעלך שקורא לך.
לא ידעתי שיש לי בעל משורר, אבל לא נורא. גם הוא לא ידע שיש לו אישה שתרצה לשבת עם שמלת כלה על גדר אבנים בחניית האולם. יש הפתעות בחיים.
כבר חודש שהם אצל סבתא, והיא מקיימת את כל ההבטחות. היא לימדה את מוריה להכין בוריקה, אבל היא גם לא מפעילה רדיו בקול. על המטפחת שלה היא מרכיבה אוזניות ורודות צמריריות ומקשיבה לחדשות בדיסקמן עתיק. (‘תורג’מן השכנים נתנו לי. היה שייך מזמן מזמן לאושרי שלהם, היום הוא מפקד גדול בצנחנים, מסוכות הוא בעזה’). כשהשפתיים שלה ממלמלות, מוריה יודעת שיש חדשות רעות.
לא רצינו לפקוח את העיניים לאבא, העדפנו גם אנחנו להמשיך יחד איתו בחושך. האור של אמא היה מלחיץ, הרבה צללים התפרעו בו.
המנחה התורן ביקש מכל אחד לדרג מאחת עד עשר כמה הוא מרגיש בעל חוסן. יפית הוסיפה, או מרגישה. והמנחה אמר, כן כן. מרגיש או מרגישה. בעל או בעלת. והיא חשבה בעל. בעל חוסן. זה מה שהיא מרגישה. כלומר, רוצה. מישהו חזק שיישא אותה, שתישא אליו עיניה מאימת החיים. כל אימת שהחיים.
יהודה לא הכין לה מספיק נרות, היא מגלה. תכננה להדליק עוד נר ולא זכרה לומר לו. היא מארגנת בחופזה פמוט נוסף, בזיך ופתיל צף, יוצקת מים ושמן. מדליקה נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס ומבקשת רחמים בעיניים עצומות. אלחנן. א-ל, חוננו. א-להא דמאיר, ענני
הבהיר והכהה שהביאו אותי הנה צפו במתרחש וניגשו להרגיע אותו. הם הושיבו אותו אתם בספסל שמתחת הפסיפס ליד פתח חדר האוכל. זה השתיק אותו למספר רגעים עד ששוב דיבר, קצת אליהם קצת אלי, על ‘הדוסים האלה’ ו’הפינגווינים’. תוכי בער מתחושת עלבון, וחשדתי שגם השניים הללו שדואגים להשאיר אותו רגוע נהנים שהוא עושה להם את העבודה.
אחרי כמה ימים, כשהחדשות האפירו את פניהם של אנשי השכונה, כשהבכי על חבל הארץ שלנו שטף את הרחובות, כשהסרטים הכתומים כבר התלכלכו כי לא הורדנו אותם מהידיים, זה נגמר.
יש מי שמחפש חיבוק ויש מי שמחפש למי לתת. כוסות מים, קפה, קולה מוצעים לכל הסביבה. והיום ממשיך. מטח יריות, רגע של פחד נוראי. מחבל. כאן. לא כאן. חיילים רצים החוצה בנשק שלוף. הדלתות ננעלות. עשר דקות. כלי טייס מיורט. חזרה לשגרה. לשגרה של אזעקות, של פחד, של בהלה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’