סיפורים קצרים

לדבר…

ביום הראשון שמעון קם בשיא הרצינות, הוא התייצב במטבח ואפילו נטל ידיים לבד. הוא התרגש ואני התרגשתי יותר. הלב שלי פרפר ביחד עם שלו כשיצאנו

המשך קריאה

פנים שקופות

אני דופקת על הדלת. ציבי פותחת לי, קמט בין עיניה. על החולצה הצהובה שלה יש כתם קטן, כמעט בלתי נראה, שמבהיר לי מיד עד כמה דעתה פזורה.

המשך קריאה

באשר תלך נעקוב

תלמידיו לעומת זאת נראו בעיניו כחדשים. לבדו בשולחן מרוחק, על ערימת פרפלאך נמוכה מתמיד, התבונן בהם כשאכלו צהריים. אלעזר נראה לו עצוב. יוסף כמו גדל בבת אחת. אחד אחד סקר אותם, וגל של חיבה מילא אותו לחצר הקטנה שלו. עד לא מזמן היו ניגשים אליו מיוזמתם, מבקשים עידוד, עצה או סתם אוזן קשבת. כולם בישיבה ידעו שאפשר לגלות לו הכל. מי מאותם מאות אנשים ללא שם ביקש לדבר אתו? לשאול לדעתו? לשלוח לו איזה קוויטלאך, אפילו וירטואלי? כשנכנס לכיתה, לימד בלהט שלא היה בו כבר זמן רב.

המשך קריאה

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן