“כי אני לא יודעת לברר!” גנחתי. “אתה מכיר אותי, זה לא בשבילי הדברים האלה! אין לי מושג מה לשאול, איך לזהות אם החברה באמת מתלהבת או רק מחמיאה לשם הנימוס. מה לשאול, איך לחקור… אי אפשר פשוט לוותר על זה?”
משהו בתוכי מתקשח, קצות עצבי נמתחים בקוצר רוח. הבוקר הזה יקר לי מידי. אם זאבי מאחר את ההסעה, היום שלי מתחיל על צד שמאל: לנסוע איתו לחיידר ולחזור הביתה מותשת ואז לצאת לדואר בקצה השני של העיר.
כל הזמן דאגו כולם שלא ישעמם להם. הזרימו ספרים ועיתונים. הציעו לבוא לבקר בליל שבת, והזמינו את עצמם לסעודה שלישית. בפינה קטנה ומקומטת בתוך הלב, גם היא דאגה. כל כך הרבה שנים לא היו שניהם לבד בבית בשבת.
היא שרה שיר אחר מזה של הציפורים האחרות שהצטופפו מדי בוקר על שולי הגג וניקרו זו את זו בהמולה. הן נהגו לשיר שיר אחד עליז ופשוט שהחל תמיד בהי-לי-לו-לי, ומשחלפו הימים היו שרות אותו באדישות מה, לאמור כי יוסיף העולם להתקיים כל עוד יצמיחו ענפי השיחים די זרעונים לארוחת הצהרים.
ועכשו האישה לפי הלא-ספר יושבת בטיפול נמרץ והילד הראשון שלה שוכב לידה ומתנשם לתוך מכונה, והרופא אמר שאי אפשר לדעת אם הצנתור הצליח עד לעוד כמה ימים.
ערב אחד, כשהתינוק סוף סוף נרדם, נפניתי לעשות קצת סדר בארונות. בקצה העין ראיתי אותו, את כתם השוקולד ההוא מהשבע ברכות. לא, החולצות צריכות להיות בקדמת המדף. הנחתי ערמת חולצות לבנות ומגוהצות בחזית הארון. העניבה נותרה מאחור.
סטנדרים רבים היו בישיבה, היה הסטנדר שישב בבית המוסר למעלה, בשפתיים דולקות ובניגון מיוחד קרא שוב ושוב את תחילת ההקדמה למסילת ישרים, מה חובתו בעולמו, מה חובתו, בעולמו.
סבא אליפלט ארז תרמיל גדול ותחב לתוכו מפת דרכים, ככר לחם גדולה ובקבוק מים. הוא השאיר פתק על הדלת: יצאתי למסע דחוף, נעל את הדלת, ואחר כך תהה מה עשה במפתח. ואחר כך גרש את התהיות ממוחו. היה לו דבר מה דחוף יותר לחפש. ומפתחות אחרים לגלות.
“את מנקה כבר למעלה מחצי שעה. זה לא תקין”, קמט נחרץ במצחה. פיה נפתח לשמועס. “כמה אפשר כבר לנקות?! אני מרחמת על מי שיתחתן איתך. הוא יצטרך לסבול אותך ואת האסטניסיות שלך!”
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’