שירה

הֵן הָיִית שָׁם, אָחוֹת, לְמַרְגְּלוֹת הַסְּנֶה


וּבַמַּרְאֶה הַגָּדוֹל הַהוּא, יָדַעַתְּ


כִּי הָיִינוּ לְאֶחָד

מִתְמַסֶּרֶת


לָאִישׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת יֶלֶד


לֹא שׁוֹמֶטֶת חֲלוֹמֵךְ גַּם בְּבִגְדֵי אַלְמְנוּת


כְּפוּלִים

אַל תִּרְאֶה בִּי טְרֵנְד אוֹ גַּחֲמָה חוֹלֶפֶת


רְאֵה בִּי הַחַיִּים עַצְמָם


רְאֵה בִּי גְּאֻלָּה

מָה שֶׁחִכִּיתִי יָמִים רַבִּים


בְּפֶתַע הִתְקַיֵּם


וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וְלֹא הָיְתָה בּוֹ שִׂמְחָה

הַבֹּקֶר הַזֶּה נֶחְרְצוּ הַשָּׁמַיִם


קַרְקַע חִוֶּרֶת נֶחְשְׂפָה תַּחְתָּם


תְּלוּיָה מֵעֵבֶר לָאֹפֶק


צוּקֵי עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר

הָרֶכֶב נָע כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת


עַל מַצַּע אַסְפַלְט מָתוּחַ מִגּוּשׁ דָּן עַד אֵלַיִךְ


אֲנִי חוֹלֶפֶת אֲנִי רוּחַ צַד


עַל קִמּוּרֵי הַכְּבִישׁ

מנקה הארובות הקטן חבט


את מברשתו המפויחת בתנועה נמרצת


כדי לנערה, וקינח את ידיו במכנסיו


המטולאים. נשורת של פיח צללה


אל תוך תלתלי הפלדה שלו


והתמידה אל תוך הזר האפרפר


שהסתמן סביב הסולם שעליו עמד.

עַד אֶתְמוֹל


עוֹד שָׁמַרְנוּ


עַל פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר


בְּחֶרְדַּת אֱלֹקִים.

הָאֹמֶץ עֶלֶם הוּא 


זָקוּף וְנָאֶה


לָבוּשׁ מֵיטַב הַמַּחְלָצוֹת שֶׁל 


הַמַּחֲשָׁבָה וְשֶׁל הַמַּעֲשֶׂה.