שירה

עֲשָׂבִים יְרֻקִּים מִתְגַּלִּים


סָבִיב לָעֵצִים,


בּוֹצְעִים תַּיִל שֶׁגֻּדַּר.

כָּל שְׁעוֹנַי אֵינָם.


הִפְקַרְתִּי אֶת הַזְּמַן בַּחֲדָרִים


לֹא שַׁבְתִּי לָקַחַת.


הֵטַחְתִּי מְחוֹגִים בַּקִּירוֹת

הִנֵּה מְבַצְבְּצוֹת מִשִּׂפְתֵי תְּפִלָּתֵךְ


שִׁנֵּי מִלִּים אֲשֶׁר בָּקְעוּ


בְּפִי זְקֶנְתִּי

בָּאתִי לְדַבֵּר אִתְּךָ, לְסַפֵּר לְךָ אֶת תְּלָאוֹת הַיּוֹם וְהַשָּׁבוּעַ,


וְלָתֵת לְךָ רְשִׁימָה, שֶׁתִּתְפַּלֵּל עָלַי


וְתִשְׁמֹר לִי בַּצַּד מִמָּה שֶׁאַתָּה מְחַלֵּק לְכֻלָּם.


וְאַתָּה אָמַרְתָּ, חַכִּי.

בַּת קוֹל קוֹרֵאת לִי


מִגֵּיא נֶעֱלָם.


אוֹמֶרֶת: לֵךְ לְךָ


מֵעָתִיד דֵי מֻבְטָח

מֵעַל רֹאשִׁי


עוֹבְרִים וְשָׁבִים.


בְּתַחֲנַת מוֹצָא


מְהַדְהֵד כָּרוֹז

עַל סֶלַע מְחֹרָר


גִּבְעוֹל מְכֻתָּר נֶאֱחָז


בְּכֹחַ


בִּמְעַט לַחוּת

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא מַה


שֶּׁרוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ


בְּעֵינָיו וּבְאָזְנָיו

לוּ הָיוּ רוֹאִים אֶת הַבֻּסְתָּנִים שֶׁבְּנַפְשִׁי


אֶת הַיֹּפִי,


לוּ הָיוּ יוֹדְעִים עַל שְׁלוֹמִי –


הָיְתָה מִלְחֶמֶת הַגְּבוּלוֹת מִתְקַדֶּשֶׁת


לְמִלְחֶמֶת מִצְוָה.