לפני שנולד מנחם, פסי הייתה אז בת שבע. היא לא הרפתה. יו, אמא, למה את פתאום שמנה וכל הבגדים שלך אחרים?
יש דברים שלא צנוע לדבר עליהם, פסי, הסבירה לה יפה וברוגע. לא מתאים לשאול את אמא כאלה שאלות.
בסוף שאלה אותו אם הקישואים הצליחו. אמר שכן. שאלה אותו אם אוהב רוטב עגבניות, המהם משהו דומה ל’בערך’. ושוב כיסה את עצמו ביריעת עיתון אפורה, ושוב הלך לנוח, ושוב יצא לכולל של אחר צהריים, לא שוכח לברך אותה ב’להתראות’ מנומס.
רבקי היתה אמורה להיות בת שנתיים ורבע בלידה. זה היה נראה לי רווח אידיאלי. חבל שישראל סיפר כבר להורים שלו. עכשיו השוויגער שלי תצטרך להיות מעודכנת בכל פרט. מצד שני, זה היה מתבקש. אני כבר בשבוע ארבע עשרה. אם ההריון הזה היה ממשיך, עוד רגע כולם כבר היו רואים.
“אם אתה רוצה שאהיה לבד, אז אהיה לבד…” אמרה בהשלמה לכיוון השמיים. “אני לא נלחמת יותר, אני לא מנסה למלא את החלל יותר. כי מלוא כל העולם כבודך. ואתה אמור למלא את החלל, כי אין באמת חלל.”
אני רוצה להיות כמו רוחמי ושני ומירי ורחלי ושושי וגילי. אתה הרי כול יכול אז מה אכפת לך. וכל אימת שבכתה על הדבר התמלאה ייסורי חרטה והמצפון היה מצווח בה עד שהוסיפה לחישה מתנצלת. סליחה אמא שאני בועטת בירושתך. סליחה השם שאני כל כך שטחית. אם תגביה אותי פיזית, אני מבטיחה לגבוה רוחנית.
עדינה רצתה להתחתן. גם מכל הסיבות הרגילות של בניית משכן לשכינה וחבר טוב לחיים וכל זה, וגם בשביל להיפטר מסאגת החגים השנואה עליה. אנחנו נעשה חגים בבית, הבטיחה לעצמה. אין שום סיבה לנסוע רחוק, להטלטל בדרכים, לישון בתנאים לא נוחים לאורחים ולמארחים.
כי הוא הילד שלנו, יוסי. הוא ילד שמגיע לו להיות מתחת הטלית ולעלות לתורה ב”כל הנערים”, כמו כל ילד. הוא לא יכול לומר לנו מה זה עושה לו, אבל זה בטוח עושה משהו. אתה תקח אותו ותראה בעיניים שלו…
היא רצתה לצעוק שלא מתאים לה, ששום דבר לא מוכן עכשיו לחתונה, שגם היא לא מוכנה, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. לכולם היה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות. זה מה שעושים כולם. לא דוחים חתונה, אז אין ברירה אלא להקדים.
השאלה מהדהדת במוחה, והיא מרגישה שהיא נהיית אדומה כמו הרימון. יש מצב שהיא מתפוצצת, ואלפי זכויות יתפזרו לכל עבר. אז זה מה שהוא רוצה? אשה מלאת זכויות אבל מנותצת לרסיסים?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’