בוחרת לבד

האם משהו באיזון הקוסמי הופר כשחזקי החל להיפגש עם האורחת החשובה? האם איזה מסר אנרגטי עבר אל קרוביה ומיודעיה, מדרבן אותם להציע שידוכים לחגית, שקיבלה את הגט שלה לפני קצת יותר משנה?
דרג את הכתבה

“לא, אני לא רוצה.”

“לא, אני בטוחה שלא. מצטערת, חייבת לסיים עכשו.”

נכנסת הביתה. ארבעה ילדים עטים עליה בצעקות. הוא קשקש לי. היא קרעה לי. הוא מחביא את הקומיקס החדש. אמא את הבטחת לי שאני קורא אותו ראשון, נכון? אמא, אני רעבבבבבבבבב!

לוקחת נשימה עמוקה, משתחררת מהאחיזה של כולם. תולה את המעיל במקום. מותחת על הפנים שלה חיוך, מסתובבת אל הגדוד שהלך אחריה למטבח להמשיך בטענותיו. שואלת מי רוצה סוכריות גומי. כולם רוצים. מוציאה מהתיק, מחלקת שמונה דובונים צבעוניים בדיוק לכל אחד. חמש דקות של שקט. לא בריא ולא חינוכי אבל חמש דקות של שקט זה מה שהיא צריכה כדי שלא תתחיל לצעוק עכשו.

כשהם אוכלים את הדובונים היא מחליפה את הפאה במטפחת, מחליפה את נעלי העקב בקרוקס, ומכינה לעצמה כוס קפה. גומעת אותו במהירות, יודעת ששעון החול של רגעי החסד הולך ואוזל. הם מסיימים את הדובונים, אבל היא מקדימה אותם ואומרת שמי שיסיים את כל שיעורי הבית שלו בחצי השעה הקרובה וילך להתקלח בלי להתווכח יכול להזמין איזו חביתה שירצה לארוחת ערב. הם רוצים לדעת מה עם חלי שעדיין בגן ואין לה שיעורי בית, והיא מציעה שחלי יכולה בינתיים לאסוף צעצועים. חלי מתנגדת. מתפשרים על כך שתאסוף רק את כלי המטבח והבובות ששיחקה בהם.

הילדים מכינים את שיעורי הבית בסלון. היא לא אומרת כלום. פעם היה אכפת לה. יש להם מכתביה בחדר. אבל החדר, האמת, צפוף. ומה שמשמעותי יותר – אצל חזקי הם מכינים תמיד שיעורים בסלון. הראו לה תמונות. ואם הוא נותן להם להכין שיעורים בסלון היא לא ממש יכולה להתנגד, אפילו שאצלה יש להם מכתביה ובבית של ההורים שלו אין. אין לה כוח לוויכוחים, להשוואות. עדיף שיעורים בסלון ולא עוד פעם שבה היא שומעת כמה טוב יותר להיות אצל אבא. אפילו שהיא יודעת והם יודעים שהם לא באמת מתכוונים לזה. 

עדיף שיעורים בסלון ולא עוד פעם שבה היא שומעת כמה טוב יותר להיות אצל אבא. אפילו שהיא יודעת והם יודעים שהם לא באמת מתכוונים לזה. 

אחר כך יש ארוחת ערב עם חביתות עם קטשופ וחביתות עם צ’יפס וחביתות עם תירס. הטלפון שלה מאותת כמה פעמים על הודעות והיא מתעלמת. כולם יודעים בעמותה שאם זה פיקוח נפש הם צריכים להתקשר, ואם זה לא פיקוח נפש אין מצב שהיא תענה לפני שהילדים ישנו. 

בשבע וחצי בערב הם כולם במיטות. ארבעה ילדים בחדר קצת קטן וצפוף, אבל נקיים ומחייכים ושבעים, והיא מסתכלת עליהם ומדביקה לעצמה מדבקה דמיונית על החולצה. מגיע לה. היא מקריאה שני סיפורים על צפרדי וקרפד. קוראת אתם שמע ישראל ושרה המלאך הגואל. מחלקת נשיקות אחרונות-אחרונות. מסדרת את השמיכות לכל מי שהחלו לגלוש ממנו. מכבה את האור ויוצאת מהחדר. הולכת להכין גם לעצמה ארוחת ערב. הרוויחה אותה ביושר.

היא לא אוכלת את השאריות של הילדים. זה אחד מאותם כללים שהיא משמרת בקפדנות. שומרת למחר מה שהגיוני לשמור, עוטפת היטב ומשליכה לפח את השאר, ואז מארגנת לה ארוחת ערב ראויה של מבוגרים. לביבות קישואים ופטרוזיליה. יושבת לאכול אותן בנחת, עם סלט קצוץ דק ליד.

בית שקט. ילדים ישנים. והיא לבד. איזה נס. 

*

הטלפון מצלצל כשחצי מהסלט שהכינה עדיין בצלחת. מגניבה מבט לצג: זו לא העבודה, זה אבא. הוא דיבר אתה כבר הבוקר, והוא לא יתקשר פעם שניה בלי סיבה טובה. 

“חגיתי?” הקול שלו פריך, וגם זה לא אופייני. “מה שלומך?”

“הכל מצוין,” היא אומרת, שני קמטים מופיעים על מצחה. “הילדים בדיוק נרדמו. הכל בסדר אתכם?”

“כן, ברוך השם. טוב שהילדים ישנים. אני רק רציתי – – -” המילים מתפוררות עד לכדי שתיקה. אבל גם היא שותקת, ובסוף עולה שוב לחישה מודאגת מצדו השני של הקו. “דודה חיה דיברה אתי מקודם.”

“גם אתי היא דיברה היום,” הקמטים נעלמים ממצחה ועוברים לזוויות פיה. “בדיוק כשחזרתי הביתה למהומה של הילדים. לא ממש יכולתי להאריך בשיחה.”

“אז היא לא הבינה אותך? את כן מוכנה לשמוע את השידוך שיש לה להציע?”

היא מזדקפת בכסא. “אני אמרתי לכם שאני לא שומעת שידוכים, בכלל.”

“חגיתי… עברה מאז שנה.”

“מה זה משנה? לא לקחתי הפסקה. אני פשוט לא מתכוונת להתחתן שוב.” היא נושמת לאט, מהבטן, כמו שעידית לימדה אותה בשיעורי הפילאטיס. זה אבא. הוא מתכוון לטוב. היא לא כועסת עליו. דודה חיה זה סיפור אחר. “אמרתי את זה לכולכם, בדיוק כדי שלא תנסו שוב ושוב להציע דברים לא רלוונטיים!”

“אבל חיה אומרת שההצעה דווקא מאד רלוונטית,” מוחה מהצד השני האיש שהביא אותה לחיי העולם הזה וגם הוביל את חזקי לחופה אתה. היא לא מאשימה אותו שהוא רוצה להוביל מישהו אחר מאד לחופה שניה עם בת זקוניו. אבל היא גם לא מתכוונת לשנות את דעתה. 

“אבא, אתה יודע שאני אף פעם לא מדברת סתם. אני יודעת מה אני רוצה ומה אני לא רוצה. אמרתי את זה לדודה חיה. זה לא הוגן שהיא הולכת ומדאיגה אותך ככה. אני באמת באמת לא רוצה להתחתן שוב ולא משנה באיזו מציאה מדובר. עכשו טוב לי. זה מה שאתה רוצה, לא?”

הוא מאשר שכן, זה מה שהוא רוצה. אבל היא יודעת שזה לא כל מה שהוא רוצה.

הוא מאשר שכן, זה מה שהוא רוצה. אבל היא יודעת שזה לא כל מה שהוא רוצה. 

*

על המיטה שלה יש דובי ורוד גדול. כשהביאה אותו הביתה לראשונה הילדים צרחו באושר, ואז התחילו לריב מי יזכה בו. היא שמה סוף למריבה מהר מאד: הדובי של אמא, אסור אפילו לגעת בו בלי רשות. אחר כך, כדי להשתיק את יללות המחאה שלהם ואת נקיפות המצפון שלה, לקחה אותם לחנות הצעצועים וכל אחד בחר לו חיית פרווה חדשה. אבל הדובי הוורוד נשאר שלה. 

את הדובי יעצה לה שני לקנות. שני היא מרפאה בעיסוק, וגם אישה שמחכה לגט שלה הרבה יותר מדי זמן. לשני היא הרגישה בטוחה לספר על חלומות הביעותים שמפריעים את שנתה. אם היתה מספרת לאמה, לאחותה, או אפילו לרוב חברותיה, הן היו פשוט משתמשות במילותיה כהוכחה לצדקתן: היא צריכה להתחתן שוב. אבל שני יודעת שחרדות יכולות ללבוש הרבה צורות, ושלא כל צלקת עבר היא כר פורה שמחכה לאביב. היא לא אמרה כלום על נישואים שניים, והמליצה על שמיכת כובד וגם על חיית פרווה רכה וגדולה.

היא התארגנה עם שני הפריטים הללו ביעילות אופיינית, ומאז היא הולכת לישון כל לילה מתחת לשמיכה כבדה במיוחד שנועדה במקורה לילדים עם בעיות בוויסות חושי, וחובקת אליה דובי שנראה כמו מתנה מתאימה לרכה נולדת. אז מה, היא אומרת לעצמה כשהמחשבה הזו שוב חולפת במוחה, מקניטה אותה. גם אני רכה ונולדת. מותר לי. 

השמיכה והדובי עושים את העבודה בדרך כלל. היא שוקעת במהרה לתוך שינה עמוקה, ומתעוררת רק לעתים רחוקות מוצפת פאניקה, נדרשת להזכיר לעצמה שהוא לא פה, שכבר הרבה זמן הוא לא פה, ושלעולם הוא גם לא יהיה שוב. כשזה קורה בכל זאת, הדובי עוזר. הוא לא רק נעים ומנחם, הוא גם תזכורת משכנעת יותר מכל שחזקי כבר לא ישן בחדר הזה. היא לעולם לא היתה מעזה להגניב למיטתה משהו ילדותי ואבסורדי כמו דובי ורוד, אם היה שמץ של סיכוי שחזקי יתפוס אותה על חם. רק המחשבה על הבוז המזוקק שהיה מופיע בעיניו גורמת לה לרעוד מתחת לשמיכת הכובד. אבל הרעד חולף מהר, כמו גשם ביום קיץ. היא יודעת שהוא לא פה. ולא יהיה. והיא לבד. והיא תהיה.

הערב היא לא ממהרת לישון. בודקת מיילים והודעות בטלפון. עונה למסרים בלתי דחופים בעליל על עיצוב השולחנות בדינר בעוד חודשיים ועל הצורך לעדכן את התמונות באתר העמותה. מדפדפת לאט בעיתוני השבת, שבשבת עצמה כמעט ולא העיפה בהם מבט. הילדים היו אתה בשבת, והיא היתה אתם. הם היו צריכים להיות אצל חזקי, בעצם. ההסכם היה שאחת לחודש ייקח אותם לשבת אצלו. אבל כשחזרו מהביקור הקבוע אצלו ביום שלישי הם דיווחו לה שסבא וסבתא הסבירו שלחזקי יש אורחת חשובה השבת, אז הפעם הם יישארו אצל אמא. 

אורחת חשובה. היא לא מתפלאת על הופעתה של אורחת כזו. מתפלאת הרבה יותר על כך שחזקי הצליח לשרוד שנה שלמה בלי אישה שתכרכר סביבו, שתנסה נואשות לצוד את תשומת לבו

אורחת חשובה. היא לא מתפלאת על הופעתה של אורחת כזו. מתפלאת הרבה יותר על כך שחזקי הצליח לשרוד שנה שלמה בלי אישה שתכרכר סביבו, שתנסה נואשות לצוד את תשומת לבו, שתדמיין לרגעים שהוא חושב שהיא באמת יפה ומעניינת, ואז תקדיש כל שבריר אנרגיה שלה לניסיון לשחזר אותם רגעים אבודים. היא מטלגרפת מלבה אמפתיה עמוקה אל אותה אישה אלמונית, ותוהה אם יש איזה חוק כלים שלובים שמכריח בני זוג שהתגרשו לצאת להרפתקאות פרק ב’ בערך באותה תקופה. עד לאחרונה לא הציקו לה בהצעות לזיווג שני, אבל בחודש האחרון זה נהיה בלתי נסבל. אמא ושולי אחותה שהעלו את הנושא כמה פעמים. דודה חיה בהצעתה העקשנית היום. בריינדי הסמנכ”לית של העמותה, שהיה עליה לדחות בטקט עילאי. שכנה אחת ושתי חברות ותיקות תרמו גם הן את חלקן, וגם חברה אחת מקבוצת הפילאטיס שלה, שהיתה למעשה קבוצה של נשים גרושות ובדרך. 

מהצעה להצעה קשה לה יותר להגיב באדיבות, לא לירות החוצה את הכעס המפעפע בה.  אנשים שהיא הבהירה להם בדיוק את רצונה, שהיא לא בוכה באוזניהם על מר גורלה ולא דורשת מהם עזרה, עדיין רואים לנכון להסביר לה שהם יודעים טוב ממנה מה טוב לה. פעם אחר פעם היא מכריחה את שפתיה להגות צלילים של סירוב מנומס, לרסן את התשובות הצועקות שמשתוללות בתוכה. 

האם משהו באיזון הקוסמי הופר כשחזקי החל להיפגש עם האורחת החשובה? האם איזה מסר אנרגטי עבר אל קרוביה ומיודעיה, מדרבן אותם להציע שידוכים לחגית, שקיבלה את הגט שלה לפני קצת יותר משנה? היא נאנחת, מקווה מאד שלא. דוחפת את העיתונים לקצה המיטה ומושכת את השמיכה כמעט עד אפה. היא רוצה להיות לבד, בזה היא בטוחה. היא רק לא בטוחה שהיא יכולה להמשיך ולהסביר את זה בלי להחצין את הזעם שהיא מרגישה. 

*

היא יושבת מול הנדבן ואשתו בחדר הישיבות. בריינדי גם היא שם. על השולחן מגשי פירות חתוכים באמנות שעלתה הון, אבל ההשקעה הזו משתלמת אם הפגישה תסתיים בהבטחת תרומה משמעותית. היא מקרינה מצגת שמראה את הילדים שהם מסייעים להם, מספרת על הפעילות, מעדכנת על אפשרויות להתרשם מקרוב. בריינדי משחילה מדי פעם משפט, או מצביעה על גזירי עיתון ותמונות באלבום לפניה, אבל לא מנסה לתפוס את הבמה.

הפילנתרופ הספציפי הזה נראה כמי שכספו לא היטיב עמו במיוחד. שיערו לבן, כתפיו מעוגלות ופניו קמוטות. אבל מאחורי העייפות בעיניו יש טוב לב, והוא מקשיב בעניין אמתי. אשתו, לצדו, נראית צעירה בהרבה. בת ארבעים לכל היותר. היא לא סובלת מכפיפות או עייפות, כך נראה. לבושה בהידור, ומשחקת בשרשרת פנינים ענקיות בעוד חגית מדברת.

הפגישה מסתיימת. הם קמים, מודים לבריינדי ולחגית על זמנן. כן, הם מאד ירצו לראות מקרוב את המרכז בצפת. ואם אפשר רק לשלוח להם את כל הטפסים שביקשו. רכזת הקרן המשפחתית שלהם תהיה בקשר. אבל בהחלט, המצגת היתה מרתקת והם שמעו דברים שמעניינים אותם מאד.

בריינדי מלווה אותם עד לרכב בחוץ ואז חוזרת, מרוצה כולה. “היית גדולה, חגית. כולם אומרים שיש לו לב זהב אבל קשה להוציא ממנו מחויבות אמתית. הוא יותר הטיפוס שנותן קצת לכולם. אבל נראה לי שהצלחת להזיז בו משהו.”

“הלוואי. הוא אמר משהו קונקרטי?”

“דיבר מסביב, אבל אני בטוחה שנצא עם תרומה של שש ספרות לפחות.” היא צונחת על הכסא ליד חגית. “מה דעתך על אשתו החדשה, אגב?”

“לא ידעתי שהיא חדשה. מה קרה לישנה?”

“זכרונה לברכה,” מסבירה בריינדי. “לא ראיתי אותה בשנים האחרונות, כשהיתה חולה, אבל זוכרת אותה מלפני זה. היתה צדיקה ממש, כנראה טובה מדי לעולם הזה.”

היא לא סובלת דיבורים כאלה, ומחליפה נושא. “אז את גברת ארליך הנוכחית את לא מכירה?”

“פעם ראשונה שאני רואה אותה, אבל שמעתי עליה. אחותי היתה הפאנית שלה לפני שהתחתנה אתו. עכשו היא הולכת לפאניות סטייליסטיות יותר,” בריינדי צוחקת. “היא היתה אם חד הורית שחיה מהיד לפה, עכשו היא מסודרת לכל החיים.”

“יופי, שמחה בשבילה.” היא סוגרת את המחשב הנייד, ועוטפת בניילון את מגשי הפירות שמהם לקח רק האיש חתיכת קיווי. 

“את רואה, לפעמים סינדרלה זה סיפור אמתי. מאחלת לך שבעזרת השם זה גם יהיה הסיפור שלך. אבא שלך בטוח מתפלל על זה.”

אז אבא דיבר אתה. טוב, לא הכי מפתיע. יש חסרונות לכך שבעלה של הבוסית הוא בן דוד שלו, גם אם – לשמחתה – העובדה הזו התגלתה לשתיהן רק אחרי שחוזה ההעסקה שלה נחתם. 

“אני לא מחפשת שום נסיך.”

“נסיך לא, אבל תודי שנישואים שניים עם מיליונר זה לא כזה גרוע. אם אני אשמע שעוד אחד כזה מתפנה אני ישר מציעה אותו לך, מבטיחה.”

“אני לא רוצה להתחתן, בריינדי. לא עם עני ולא עם מיליונר, באמת.” האצבעות שלה כל כך הדוקות סביב המגשים עכשו, שהיא כבר צופה את הסימנים האדומים שתראה עליהן אחר כך. “מפרגנת לאחרות להיות סינדרלה.”

“אני לא רוצה להתחתן, בריינדי. לא עם עני ולא עם מיליונר, באמת.” האצבעות שלה כל כך הדוקות סביב המגשים עכשו, שהיא כבר צופה את הסימנים האדומים שתראה עליהן אחר כך. “מפרגנת לאחרות להיות סינדרלה.”

בריינדי בוחנת אותה במבט הסבתאי שהיא שולפת רק לפעמים, כשהיא רוצה להזכיר לה עד כמה היא מבוגרת ומנוסה יותר ממנה. “חמודה, עכשו יש לך ארבעה ילדים בבית ונראה לך שאת לא צריכה שם גם גבר. מה תעשי כשהם יגדלו ויפרחו מהקן? השנים עוברות מהר, תאמיני לי.”

“אז אני אחשוב על העניין שנית. כל עוד יש לי ילדים בבית, אין מצב שאני מתחתנת שוב.” 

“ומי יחכה לך עד אז, לדעתך? אני בטוחה שעדיין תהיי יפה, אבל לא נראה לי שתהיי כל כך צעירה.”

מושכת בכתפיה, מתקדמת אל הדלת. “אני אחכה לי. זה מספיק.”

*

אסתי מכינה לה את הקפה בדיוק כמו שהיא אוהבת. שלוש כפיות סוכר. חצי כפית קפה. זה לא קפה בכלל, היה חזקי אומר לה. זה משקה סוכר בטעם מוקה. מה את, ילדה קטנה?

אסתי מכינה לעצמה אספרסו ומתיישבת מולה. מוצאי שבת והילדים של אסתי ישנים כבר. יש משפחות שאצלן מוצאי שבת הוא טריגר לפריצת מסגרות ולוחות זמנים, אבל לא אצל אסתי. המטבח כבר מבריק כאילו לא היתה כאן שבת למשפחה עם שבעה ילדים. הילדים כולם במיטות. בעלה של אסתי הוא… איפשהו. לא בבית. חגית מזמן למדה שלאסתי לא באמת אכפת לאיפה שאול הלך. העיקר שהלך, וכמה שיאריך את שהותו בחוץ כן ייטב.

“מתי הילדים חוזרים הערב?” שואלת אסתי.

היא לוגמת מהקפה. מוצאי שבתות שלה הרבה יותר מבולגנים מאלה של אסתי, אבל החריגה בשעות ההשכבה של הילדים הפעם היא לא אשמתה. “הוא לוקח אותם לבקר את ארוסתו הערב. קיבלתי מסר לא לצפות להם חזרה לפני חצות.”

“הם לא יהיו גמורים מעייפות?”

“מן הסתם,” מושכת כתף. הילדים שלה אוהבים להישאר ערים עד מאוחר כשמתאפשר להם, כך שלא מסתבר שיסבלו במיוחד. מצד שני, גם לא מסתבר שהם יותירו רושם טוב במיוחד על הגברת במצב עייף ואחרי שבת מפוטמת ממתקים בחסדי סבא וסבתא. לולי הכירה את חזקי טוב כל כך היתה מתפלאת על חוסר התכנון שלו, אבל היא הכירה אותו וידעה שלא מדובר בחוסר תכנון אלא באגוצנטריות. אם לו נוח להציג את הילדים שלו לאשתו לעתיד בשעת לילה מאוחרת, שיקולי נוחות שלה או של הילדים לא יילקחו בחשבון.

“התארחת לסעודות השבת?”

“לא, רציתי להתכרבל קצת עם ספרים ועיתונים ולחשוב מחשבות.”

“על מה?” מתעניינת אסתי.

“על שידוכים. ולא הצלחתי להגיע למסקנות ברורות. לכן אני פה הערב, לא רק בגלל שהתגעגעתי.”

“תודה על הכנות.”

“לא, ברצינות. את מבינה בבני אדם יותר ממני. יש לך מושג למה כל העולם מנסה להציע לי שידוכים לאחרונה? אני כבר יוצאת מדעתי. אני לא חושבת שיש לי כזה פיוז קצר, אבל באמת! כמה פעמים אפשר להתעלם מדברים שאמרתי בפירוש לפני שאתפוצץ?”

“הם לא מתכוונים להרגיז אותך בהצעות שלהם, הם מתכוונים להחמיא. מציעים לך שידוכים כי את חמודה, חכמה ומוצלחת. זה שערוריה לא להחזיר אותך לשוק השידוכים.”

“היי!”

“לא אמרתי שאני חושבת את זה,” צוחקת אסתי. “דעתי היא שאת בוגרת מספיק לקבל החלטות בעצמך, ושוק השידוכים ישרוד אתך או בלעדיך.”

היא מרימה עיניים מהקפה שלה, מסתכלת על אסתי. כל אישה, היא חושבת, צריכה חברה אחת כזו. חברה שלוקחת אותה ברצינות, ולו משום שהיא מכירה היטב את כל החדרים החשוכים בתוכה, את רוחות הרפאים שמהלכות בהם. או אולי לא כל אישה? אולי רק נשים כמוה, וכמו אסתי?

“חבל ששאר העולם לא חושב כמוך. לא משנה כמה אני מסבירה שאני לא רוצה להתחתן בעשור וחצי הקרובים לפחות, כולם מסבירים לי בחזרה שאני לא יודעת על מה אני מדברת, ושלא ייתכן שאני בוחרת להישאר לבד.”

“לא יתכן שאת בוחרת להישאר לבד כך, בכל אופן.”

פתאום היא מבינה. היא מכירה את החדרים החשוכים של אסתי לא פחות משאסתי מכירה את שלה. אבל רק ברגע המדויק הזה, כששתיהן לוגמות קפה במטבח מצוחצח, היא קולטת שאסתי והיא בחרו אותו דבר, ובכל זאת הלכו בכיוונים הפוכים

פתאום היא מבינה. היא מכירה את החדרים החשוכים של אסתי לא פחות משאסתי מכירה את שלה. אבל רק ברגע המדויק הזה, כששתיהן לוגמות קפה במטבח מצוחצח, היא קולטת שאסתי והיא בחרו אותו דבר, ובכל זאת הלכו בכיוונים הפוכים.

“את בחרת, ואני בחרתי. מה שחשוב הוא ששתינו עשינו את הבחירה במודעות מלאה, לא?”

“חשוב מאד לנו,” מסכימה אסתי, “אבל לא אנחנו הנושא. מי שבוחרת כמוני – אף אחד לא יודע. או כמעט אף אחד. לאנשים לא אכפת שתהיי לבד כמוני. אכפת להם שתהיי לבד והם יהיו חייבים לדעת את זה.”

המטבח שקט והיא חושבת על בחירות. על לבחור לבד. על לבד שמותר לבחור. על לבד שלא כואב לאחרים בעיניים. הכעס שסחבה בשבועיים האחרונים מתפוגג לאטו, נמס לכדי חלקיקים של השלמה. אולי באמת מציעי השידוכים לא מתכוונים לזלזל ברגשותיה, אלא פשוט מקשיבים מדי לרגשותיהם שלהם.

“היה נחמד אם אנשים היו מפסיקים להשליך עלי את מה שמפחיד אותם,” היא אומרת לבסוף. “גם לגבי העתיד. שלוש נשים שונות הזהירו אותי השבוע שיום אחד אכעס על הילדים, כי בגללם הקרבתי כל כך הרבה. הן לא מצליחות להבין שזה לא הילדים, זו אני. אני לא רוצה לסבך לעצמי את החיים יותר ממה שהם מסובכים ממילא. ובכל מקרה, לתעדף את האמהות שלי זו לא הקרבה מבחינתי. אני לא יודעת לחיות אחרת.”

אסתי מושכת כתף, פורסת להן שטרודל עסיסי. “אל תצפי שאנשים יבינו, וקחי בחשבון שתמיד ינסו לשנות את דעתך. זה משהו שאני לא צריכה להתמודד אתו.”

“שלא תחשבי שאני חושבת שקל לך יותר בגלל זה.”

“לא, לא קל יותר. קשה אחרת.”

הטלפון שלה מצלצל. גיסתה לשעבר על הקו. חלי הקיאה אצל… את מבינה איפה. הביקור קוצר, הם בדרך חזרה אליך. את שם כדי לקבל אותם, נכון?

קמה על רגליה, מסבירה שהיא חייבת ללכת. אסתי אורזת לה את השטרודל לדרך ומוסיפה כמה פרוסות לילדים. הן נפרדות ליד הדלת.

היא יוצאת אל הרחוב החשוך, מהדקת את מעילה סביבה. נושמת מלוא ריאותיה את אוויר הלילה הקר. חוזרת הביתה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. סיפור נחמד, אבל חשוב להדגיש שרוב מוחלט של הגברים לא כאלה מגעילים ואגוצנטריים, בדיוק כמו שרוב מוחלט של הנשים לא כאלה. סיפורים כאלה גורמים לשנאת גברים וחבל

  2. זה אפילו קצת מרגיז. הסיפור מציג את תמונת המצב באופן חד מימדי לחלוטין. ממש עושה חשק לכתוב את הסיפור מנקודת מבטו של חזקי שהיה נשוי לאשה מוכשרת ומצליחנית, שלא פיספסה הזדמנות אחת לרסק את הביטחון שלו, ופירשה את התגובות שלו כאגוצנטריות וחוסר רגישות בו בזמן שהוא בסך הכל ניסה לבנות חומות הגנה סביבו. וגם אחרי הגירושין היא ממשיכה להעביר לילדים מסר מזלזל דק שמושך אותו למטה ומונע ממנו אפשרות להרים את עצמו ולתת לאשה אחרת הזדמנות להפוך אותו למלך העולם.

    ממש התחשק לי לכתוב את הסיפור ההפוך כדי להציג תמונת מראה בפניה של הסופרת (המוכשרת!!!) ולשלוח. אבל לא נראה לי שיהיה לי זמן. צריך לדעת שאפילו שגירושין לא כל כך מקובלים בחברה שלנו, זה עוד לא אומר שכאשר התרחשו גירושין אז צד אחד הוא הרע בהתגלמותו והצד השני הוא הטוב והמסכן. אולי שני הצדדים אהובים וברורים רק שהם פשוט לא התאימו אחד לשני ? הגאולה שלנו כחברה תהיה ביום שנלמד לתת לכל פרט את הכבוד שלו ולהפסיק לבחון דברים רק לפי אמות מידה של מקובלויות חברתיות שאיכשהוא תמיד מסתדרות לכל אחד בדיוק לפי מה שנח לו באותה נקודת זמן. אנחנו צריכים ללמוד לומר בקול ברור: הוא בחור טוב והיא בחורה טובה ובכל זאת הם התגרשו. למה ? ככה. יכול לקרות לכל אחד. לא חייבים להוסיף את הנופך של הטינופים האישיים לחגיגה.

  3. יפה שהמחברת (המוכשרת! על כך אין עוררין) כתבה עוד דברים שמציגים את החיים בכיוונים נוספים, אבל דומני שבסיפור הזה המסר (השלילי לצערי) מוצג בנחרצות ובמפורשות רבה יותר. זה מרגיש כמו אג’נדה מסוימת, ומקריאה במאמרים נוספים שהיא פרסמה (בצריך עיון ועוד) התחושה הזו מתחזקת. נראה שהיא מאמינה בסוג של פמיניסטיות חרדית (גם בסיפור “מותר לא לאהוב” זה בעצם המסר, רק ששם ב”ה לא הגבר הוא האויב…). אגב אני לא שולל את התנועה הזו, כל עוד היא מתמקדת בחיזוק עצמי וקידום האשה. לצערי בדורות האחרונים התנועה הפמיניסטית (הכללית-גויית ולאחרונה נכנסה גם לקרבנו) ממש לא מסתפקת בכך, ומתמקדת בשנאת גברים (אפשר לייפות את זה או שאפשר לקרוא לילד בשמו…).

    אחוזי הגירושין בציבור החרדי בעלייה. נשים רבות “בוחרות לבד”. האם באמת מצבן טוב יותר? ברור שיש מצבים בהן גירושין הם הפתרון, אבל האם לא קצת הגזמנו? האם זה לא הפך לפתרון אינסטנט הבורח מבעיות, במקום לפתור אותן מהשורש? האם לא ניתן היה להציל בתים ומשפחות רבים ורבות אם נשים (וגברים) לא היו עוצרים רגע ומנסים לתקן ולפתור את הקשרים שלהם? האם באמת הגברים תמיד אשמים? תמיד אגוצנטריים? תמיד רעים?

    שוב, אין חולק על כך שיש גברים בעייתיים (בדיוק כמו שיש גם נשים בעייתיות). אבל הרוב המכריע אינו כזה. הצגה חד מימדית של גבר כאגוצנטרי, בעייתי ומנותק לא תרמה, לא תורמת ולא תתרום לא לנשים, לא לבעליהן ולא לילדיהן. היא רק תחריף את הבעיה. אני מכיר כמה וכמה גברים רגישים, מקסימים, נעימים לזולת ונוחים שקיבלו דרישה לגט על שטויות וזוטות שאי אפשר להאמין ממש. לא חבל? בואו נהיה חלק מהפתרון, לא מהבעיה.

  4. יש נשים , לא רבות אולי, שככה הם חוו את הנישואים שלהן.
    זה הבעל שאיתו התמודדו.
    האם לא מגיע להן סיפור “משלהן” שיתן להן את ההזדהות והתמיכה לה זכאי כל אדם?!

    הכותבת לא אמרה בשום מקום שזה סיפור שמייצג תופעה כוללת…. היא רק נתנה כתף לזקוקות לה….
    ומאיתנו מצופה להכיל מגוון של מצבים/צרכים/אחים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן