החטא ועונשה

את דוסטויבסקי פגשה לראשונה כשהיתה בת עשרים ושתים. היתה זו פגישה חפוזה. דייט קצר ומאכזב. פרק שנפתח לרגע ונסגר כהרף עין. 

את המפגש  איתו תכננה לפרטי פרטים. לבשה שחורים, יצאה מהעיר, מצאה לה פינה מבודדת על חוף הצוק הדרומי, כבתה את כל טלפוניה, הכשרים והטרפים ופינתה עצמה לשעה של מפגש מעמיק. והתאכזבה.

לא מיד התייאשה. בגילה המתקדם ולאחר מפחי נפש חוזרים ונשנים, למדה להתגבר על אפקט הרושם הראשוני ולתת צ’אנס. צ’אנס אמיתי וסבלני שנמנע מלחרוץ דין באבחה כדרך שחרצו לה הוריה איסור והיתר, ראוי ושאינו.

זה לא שלא היו בו מעלות. היו גם היו. הוא היה חכם, ריאליסט, היתה לו הבנה פסיכולוגית מעמיקה ואהבה עמוקה לספרות. כל אלו היו חשובים לה במידה לא מועטה אך העיקר היה חסר מן הספר. ומרגע שהבינה שכך, הסיטה ממנו את מבטה ובהתה את שארית זמנה בקצף הגלים שאין להם בעולמם אלא כמיהה אל החול.

אצלה חול וקודש משמשים בערבוביה. טוב ורע מתחרים עליה מאז שהיא זוכרת את עצמה. מתפללת שלוש תפילות ביום ונהנית הנאה עמוקה מלשון הרע ורכילות. מקפידה על כיבוד הורים קלה כבחמורה אבל נוטה לשקר כדי להימנע מלשלם מחירים כאלה ואחרים. אוהבת את חברותיה אהבת אמת אך מוצאת את עצמה גם מקנאה ולא מפרגנת להן הצלחות מופרזות. 

בת המצווה שלה היתה קו פרשת המים. כאבלה בין חוגגות התהלכה שם בשמלת המלמלה ובאוזניה מצטלצל קולו החם של אביה שפתח את הערב בברכת ברוך שפטרני מעונשה של זו ללא שם ומלכות ואיחל לה עתיד חף מחטאים כיאה לבת ישראל כשרה. 

עונשה של זו נתלה אז כריחיים על צווארה הצעיר, סמוך ונראה לתליון הזהב החדש, ולא מש עוד משם אף לא לרגע. העול שטמן בחובו הבטחות לעתיד לבוא היה מקובל עליה לחלוטין אבל אותו החלק בתוכה שחטא מידי פעם לתרי”ג, המה בה ללא הרף ובקש תשובה.

עונשה של זו נתלה אז כריחיים על צווארה הצעיר, סמוך ונראה לתליון הזהב החדש, ולא מש עוד משם אף לא לרגע. העול שטמן בחובו הבטחות לעתיד לבוא היה מקובל עליה לחלוטין אבל אותו החלק בתוכה שחטא מידי פעם לתרי”ג, המה בה ללא הרף ובקש תשובה.

רק בדיעבד יכלה לומר שזו היתה נקודת הזמן בה יצאה למסע הציד שלה. רק בחלוף הזמן אפשר היה להצביע על אותו התאריך ולסמן: מאז. בזמן אמת רק ניסתה להבין איך עובד העניין הזה עם עול מצוות. איך מתמודדים בעולם מלא פיתויים, מה עושים כשנכשלים ולאן מוליכים את הבושה הכרוכה בתשוקה אל החטא. בכל שיעורי החינוך וההשקפה הואדרו דרכי היראה והמצווה. הועלו על נס מעשים ואנשים טובים. הוכתרו למודל. איש לא הזכיר חטאים. לא דיבר בהם נכבדות. לא נתן בהם סימנים. והיא, בקשה להבין איך מתגברים על היצר. איך דוחים תשוקה מפני חטא. איך מעדיפים שכר מופשט ועתידי על פני הנאה מוחשית ועכשווית. 

שאלה את המורה ונגערה, חקרה את אביה ולא באה על סיפוקה, דברה עם חברות והוחרמה על ידי אימהותיהן, אפילו מכתב בעילום שם שלחה פעם לאחד העיתונים. המכתב ההוא לא פורסם. לאחר תקופה קבלה אגרת קצרה בה הובהר לה ששאלות כאלה אי אפשר לפרסם ועדיף שתפנה ליועצת בית הספר. 

בתמימותה קבלה את העצה, מה שהפיל על ראשה את כל העניין עם הזמנת ההורים שלה לבית הספר והשיחות הארוכות והמעיקות בחדרים סגורים וחנוקים שאת פשרן לא הבינה אך חותמן נשאר בה גם נשאר. והיא, כמו ילדה טובה, הבינה כי יפה השתיקה לחוטאים, הפנימה את המסר וסכרה את פיה.

זו היתה שתיקה תגובתית. שתיקת הכבשה התמה בין שבעים פנים ולשונות שאין לה בם לא חלק ולא נחלה. שתיקה טקטית שמבינה מי נגד מי ומה טיבו של עולם. הלכה ומיעטה עצמה, הכפיפה את בעירת החיפוש, דרסה אותו תחת גלגלי הרצוי והמקובל. אבל בתוכה המשיכה אותה גחלת מאכלת ולא הניחה לה.

כיום, ממרום שנותיה היא יודעת לומר שחיפשה לה נפש להזדהות איתה. חברה לחטא במובן החיובי של המילה. קבוצת שווים להתרועע. מישהו שיפיג את תחושת הבדידות האיומה. ומשלא מצאה את מבוקשה בעולם האמיתי השליכה יהבה על מקבילתו הספרותית. 

והתמסרה התמסרות מהסוג שרק אדם בודד מסוגל לה.

נרשמה לספריית בית הספר ולספרייה השכונתית. קנתה לה מנוי על כל עיתון שהוריה אשרו חינוכית, ואת כל חסכונותיה כילתה בחנויות הספרים. כל כותר שיצא רצה לקנות. כל גיבור שנולד הפיח בה תקווה חדשה, אולי הפעם. אולי בפעם הבאה. אולי בזו שאחריה. 

ולא קרה הדבר.

כל הגיבורים כולם גילמו את הטוב והישר ואת הצדק והאמת ושפתותיהם דובבו שלום והליכותיהם היו לדוגמה ושיגם ושיחם למופת וניסיונותיהם נעו בין חסד לצדקה ובחירותיהם בין טוב לטוב מאד. והיא שלא חיפשה מודל לחיקוי אלא מודל לשינוי לא הצליחה להזדהות עם חטאיהם הצדקניים יען שלה היו גרועים פי כמה. 

וחיי המדף של התקווה שלה הלכו והתקצרו. הלכו ודעכו.

אט אט התבררה לה גודל הטרגדיה. מתברר שהיא, שולמית אלטמן, האדם החוטא היחיד שהיא מכירה. ולא שהשלתה עצמה לחשוב שכולם סביבה טליתות תכולות. לא היה לה ספק שכולם מתמודדים מול עצת היצר ואין צדיק בארץ וכולי, אבל אף אחד לא הגיע לקרסולי חטאיה. לא כמה כמוה אל האסור. לא בחר ברע. כולם רק טעו ושגו ומיהרו לתקן עצמם שלא על מנת לשוב לאותו החטא לעולם.

ומשהגיעה לפרקה ועל דלתה המו שדכנים והצעות ניצתה בה שוב התקווה שמא ואולי ימצא לה החוטא המושלם שיבין לנפשה ויצריה. עקביה נשחקו לאורך מדרכות ולוביי מלונות ולא עייפו מלדוש בדבר, אך פגושיה כולם היו תמים וברים וזכים ומתום לא נפל בהם. משבגרה מעט, נטלה את שרביט הבירורים לעצמה ובקשה לדעת על כל עילוי ועילוי איזה דבר חטא שקרהו בדרך. ניסיון אחד לרפואה. דבר מה להיתלות בו. והמעטים שצלחו אל שלב הפגישה לא שרדו את המבחן בו בקשה לשמוע משפט אחד שמתחיל במילה בעוונותי. הם בעוונותיהם הציצו בעיתון לפני התפילה, האזינו בסתר לישי ריבו, והמהדרין שבהם לא זכו לסיים את הש”ס לפני בר מצווה. בעוונותיהם.

המעטים שצלחו אל שלב הפגישה לא שרדו את המבחן בו בקשה לשמוע משפט אחד שמתחיל במילה בעוונותי. הם בעוונותיהם הציצו בעיתון לפני התפילה, האזינו בסתר לישי ריבו, והמהדרין שבהם לא זכו לסיים את הש”ס לפני בר מצווה. בעוונותיהם.

היא בעוונותיה חטאה ממש.

איפשהו בין הבחרות לרווקות חצתה את הקווים אל הספרות הכללית בניסיון למצוא בה מענה. חשבה אולי שם, בארץ החטאים, תמצא לה מודל לשינוי. ועל אף קונוטציית החטא הברורה, לא הוא ולא תאוותו דחקו בה אל חיק אותם הספרים אלא בדידות עמוקה שבקשה לה מוצא.

במחוזות העגבים מצאה סדום ומצאה עמורה ומצאה אנשים רעים וחטאים מאד שיש בהם כנות ויושר לומר רעים אנחנו וחטאנו. וליבה יצא אל אותם המחוזות אך לא מצא בהם נקודה שווה לאחוז בה יען אותם החטאים היו רחוקים מעולמה כרחוק אור החיים מסטימצקי.

גיבורי ספרות המופת לא חרדו לעולם הבא ולא חישבו שכר עברה ולא הפסד מצווה וחטאיהם לא דברו את שפתה ולא שיקפו את לבטיה. בשום רומן לא מצאה גיבורה בחצאית החושקת בבחור חמוד וצדיק למראה ומתייסרת על עצם מחשבותיה. בשום נובלה לא התענתה נערה על רצונה למדוד בקסטרו מכנסיים ולא דאבה צום שלא הושלם או טלפון טרף שנרכש בהסתרה. 

כשליה נפלו בין העולמות ולא נמצא להם הד, לא במציאות ולא בבדיה. והיא, עכשיו כבר אישה צעירה, נותרה בבדידותה, ריקה ורווקה.

בנקודת הזמן הזו הצטלבו דרכינו. התדפקה על דלת הקליניקה שלי ובקשה לסדר גבות. וכדרך לקוחות רבות שלא מבחינות בין קליניקה לקליניקה נשכבה על מיטת הטיפולים ובין מריטה למריטה ספרה לי את כל הנ”ל ואמרה, טוב מותי. ואני, שאין בי את אותו השבב הפסיכולוגי המאלתר אמפתיה עובר לעשייתה אמרתי, טובים חייך. והיא לא התווכחה ואני לא הוספתי דבר והמשכתי למרוט, משתדלת לא להכאיב, ואז היא אמרה, אם הייתי הבת שלך, מה היית אומרת לי. ואני, אם לשלושה בנים שדעתה אינה מגעת בסוגיות הרות שכאלה, דבר אחד אני כן יודעת לעשות. לגלגל כדורים אל הלקוח. 

את הטריק הזה למדתי פעם מאיזה מאסטר בשיווק למקצועות הביוטי. המאסטר אמר, אל תתנו עצות, אל תחליטו שום דבר בשביל הלקוחות ואל תכניסו להם מילים לפה. גלגלו אליהם את הכדור והשאירו להם את ההחלטה ואת האחריות לה. 

לא אלאה פה בעומק השיטה, רק אספר שגם במקרה הזה גלגלתי את הכדור ואמרתי, שולמית. מה את יכולה לעשות שלא עשית? והיא אמרה, אין לי כבר כוח לחפש. ואני אמרתי שוב, משהו שלא עשית שולמית. לא משהו שכן עשית. ושולמית הרימה עלי גבה וניסתה לרדת לסוף דעתי והמשיכה להביט בי כך תוך כדי תשלום על הטיפול ועזבה את המקום ולא חזרה מאז.

אתמול נקשה על דלתי. הגבות לא היו מספיק מסודרות אבל זיהיתי אותה מיד. שנה חלפה מאז ראיתיה. אולי שנתיים. שערותיה עדין גולשות, אבל עיניה כבר לא מתות. נגשה אלי בצעד קל והגישה לי ספר. אמרה, זה בזכותך. עשיתי כדבריך. עשיתי משהו שלא עשיתי. כתבתי גיבורה ראויה לשמה. גיבורה אמיתית. גיבורה כובשת אבל גם נכשלת. גיבורה בחצאית שיש בה מתום. את יודעת, אחת כמוני. 

ושאלה, תקראי אותו?

והלכה בלי לחכות לתשובה.