פרק ראשון: דוד מפסיד לכולם
סוף חורף תשפ”ג. הפגנות בכבישים על רפורמה משפטית. הם כועסים שציבור שלא משרת בצבא קובע להם סדרים במדינה.
יש פינות שקטות בכל זאת, יש ימים חמים וריח עז של פריחות. דוד מעיף ברחשים מהפנים בדרך לעוד מעגל שיח, שקם בתקווה לשכך קצת את הלהבות. הוא בעצם רק מכניס אותם יותר פנימה, אל השערות, אל אחורי האוזניים, אל תוך הצווארון, ומגרד לו הכל.
הוא נתקל בריח שכבר פגש באזור בעבר, ריח שרוני טיפוסי מאיזה עץ או שיח, שאף אחד שהוא ניסה לשתף אז בעניין לא הבין מה הוא רוצה. כך יהיה גם עכשו מן הסתם. ומי בכלל עסוק בריחות, אם זה לא של עשן צמיגים או בואש. איך שאלו משתוללים שם… ומה חסר להם עם הווילות המפוארות שמקיפות אותו כאן.
בסוף המדרחוב הקצר ראה את הסככה העגולה כפי שהנחה אותו חנניה. על שער הכניסה היה שלט של כלב, הוא צלצל באינטרקום. ‘אני מחפש איזה מעגל שיח…’ אמר, ‘משהו בסככה של פרקש…’
השער נפתח. איש גבוה, גלוח קרקפת, בזקן שחור וחולצה מכופתרת אמר, ‘בוא כנס.’
הכלב רץ אליו. ‘אל תדאג,’ הרגיע האיש, ‘היא לא עושה שום דבר.’ ‘ריקי! בואי הנה!’ משך אותה ממכנסיו של האורח. ‘ריקי לא!’
כשנכנס התקבל שקט. ‘שלום!’ אמרה אשה קצוצת שיער בחליפה, גברת פרקש לכאורה, ועל פניה נראתה הבעה מופתעת. איש פזור שיער עם טריקו שישב על ידה קם מכסאו והושיט לו יד, ‘דוד?’ ‘כן. חנניה?’ ‘אכן. טוב שבאת. הנה תשב שם ליד מרים.’ דוד הסתכל במבוכה על המקום שהוצע לו, הוא הנהן קלות למרים. היא השיבה כנ”ל והוא התיישב באלכסון מה.
כשנכנס התקבל שקט. ‘שלום!’ אמרה אשה קצוצת שיער, מדוגמת, גברת פרקש אולי, או אחרת. פניה נראו מופתעות. איש פזור שיער עם טריקו שישב על ידה קם מכסאו והושיט לו יד, ‘דוד?’ ‘כן. חנניה?’ ‘אכן. טוב שבאת. הנה תשב שם ליד מרים.’ דוד הסתכל במבוכה על המקום שהוצע לו, הוא הנהן קלות למרים. היא השיבה כנ”ל והוא התיישב באלכסון מה.
בתום המפגש חנניה הציע לקחת אותו לתחנת ארלוזורוב. הוא קיבל את ההצעה כי היה זקוק לה, אבל באמת העדיף להיות עכשו לבד, עם עצמו המוכר. קצת לפוגג את המתח ואת החוויה הטעונה. הוא הביט בשתיקה מחלונות הג’יפ על המכוניות שגונבות את הרמזורים האדומים.
‘תגיד לי רק איך נעים לך עם המזגן,’ הפר חנניה את השקט.
‘זה בסדר גמור.’ הוא סגר את הענין והמשיך לעקוב אחרי המירוץ לאיילון, מי נתקע ראשון. שם ממילא הכל עומד. הם עוד לא שמעו על מעגל השיח אז ירדו לחסום, או שמעו שהתפקשש ובכלל משתוללים עכשו. או אולי סתם עומס תנועה שגרתי, פעם זה הרגיז ועכשו נהיה מנחם מאד.
ברמזור הבא חנניה הסתובב אליו, ‘בסך הכל היה בסדר, לא?’ קצת שאל קצת אמר. ‘אלה השאר, אל תיקח אותם קשה, ילדים יש בכל מגזר ובכל גיל.’
‘אז בשביל מה לי להגיע?’ הגיב באיחור מה.
‘זה חשוב מאוד שאתה בא, הם לדעתי פשוט בודקים אותך.’ הסביר. ‘הם אולי גם קצת מקצינים את עצמם… זה הגיוני לשלבים של התחלה. תראה להם שאתה לא נבהל והם יעריכו את זה.’
‘ילדים רעים.’ סינן דוד.
‘טראומה של העם שלנו…’ תיקן חנניה. ‘עכשו זה כל המיץ הרע, ואם לא תברח, אני מאחל לך שתלקק גם את הדבש…’
חנניה הוא איש טוב ודוד מחבב אותו על כך. חנניה שב על הדברים שדוד כבר הבין במפגש, בנוגע לשגיא, שהוא בסך הכל פוסט־טראומטי של הצבא, וקשה להאשים אותו על התפרצויות. החידוש עכשו היה שאבא שלו סבל שנים רבות מפציעה במלחמת יום כיפור, עד שנפטר, והוא עצמו הלך לשירות קרבי אף שיכול לקבל פטור ובניגוד לעמדת אמא שלו. בקיצור, סיפור באמת קשה. חנניה שיבח את התנהגותה של אמא שלו, איך שהיא הרגיעה אותו כשהתחיל להתפרץ. הוא ראה את זה בדיוק להפך. במקום שתעמיד אותו על מקומו כשהוא עובר את הגבול, היא מלטפת לו את העורף, ונותנת בו בדוד מבט קדוש ומאשים.
בתחילת סדר שלישי הוא נחת בישיבה דרך שער הפנימיה, מכיוון מכונות הכביסה. דילג על שטמפפר שהעביר בגדים למייבש, והמשיך אל חדרו. החדר הריח מהארוחה שליימן שם לו במדף, טונה ועוד משהו. הוא זרק את השקית על המיטה וחצה בזריזות את המסדרון הארוך עם הכובעים והחליפות לבית המדרש, יודע שכתמיד יוחאי ממתין לו במקום עוד מלפני תחילת הסדר, והוא כבר, לא נעים, בתוך האיחורון הקצרצר. אבל הנושא העיקרי הוא שעוד כמה ימים פורים, ואחר כך נכנסים לחזרות של סוף זמן, והם חייבים לסיים את הפרק. יוחאי לדעתו לא ילך לחתונה של ברוורמן, אז הוא גם יישאר.
יוסקוביץ קם לסיור ספסלים שגרתי עם השפיץ חולצה אחד בחוץ וכיוון אליו אצבע כשכבר ישב והתנועע עם יוחאי.
‘אתה בא לחתונה, כן?’
‘לא.’ ענה. ‘למה?’ התפלא יוסקוביץ. ‘יש עוד שיח משותף שאתה צריך להספיק?’ הוא סיים בקריצה והמשיך לקרבן הבא.
דוד צחקק, קצת המום איך פשטה הידיעה, ואמר ליוחאי: ‘עושים פה האזנות סתר.’
יוחאי כשלעצמו הביע הסתייגות מהעניין. לדעתו זה להיות פראייר ברמה מגוחכת. ‘אתה באמת יכול להביע מולם את העמדה שלך?’ שאל לא בשביל תשובה. ‘אתה מקשה עליהם קושיות או שרק הם מקשים עליך, ואז אתה מסביר את עצמך בהתפתלויות?…’ הוא הסתובב אל הסטנדר כאילו ממשיך בגמרא והוסיף בצחקוק: ‘מזכיר לי שכשהייתי ילד בן דוד שלי רצה ללמד אותי שחמט, אז הכלל היה שהוא יכול לאכול לי את המלכה שלי ולא אני לו, עם איזה נימוק שאני לא זוכר עכשו…’
יוחאי אמר את דבריו ולא ראה עוד טעם לדון בנושא, ודוד כעס עליו נורא. בסוף הסדר יצא, בתחושה של קרחות כללית, לשאוף אוויר בגגון הכניסה. חבורה משיעור ב’ עישנה שם, ובפינה עישן יפתח צברי במכנסי הטורקיז שלו. יש שמועות שהוא לא בישיבה זמן הבא. כבר שנתיים אומרים את זה, אבל עכשו זה רציני, כך יודעי דבר.
‘איך קר כאן.’ ניגש אליו מצונף עם הסוודר.
‘זה קור צעצוע.’ זלזל יפתח וסיפר בשם דודה שלו מה קורה עכשו באמריקה. ‘קח תביא לי פחית זירו מהמכונה.’ שלף את האשראי מהכיס האחורי.
‘אני יכול גם להשתמש?’
‘תשתמש.’
דוד חזר עם פחית ועוגה מפוררת באריזה, ונזכר שעוד לא אכל את ארוחת הערב שמחכה לו בחדר, ורק שמנשה לא הוציא לו את זה למסדרון בגלל המחנק.
‘על מה אתה חושב?’ שאל יפתח.
‘אה, סתם שטויות.’ אמר והפטיר: ‘אומרים ששבוע הבא חוזר הגשם.’
‘חייבים לנצל את זה!’ התלהב יפתח.
‘מה לנצל?’ צינן אותו דוד.
‘נהיית מאובן,’ רטן לעומתו יפתח, ‘לא אותו הדוד שהיה מחפש זרימות בזמני הפוגה…’
דוד חזר על המשפט האחרון של חברו מילה במילה והכחיש: ‘עשיתי את זה פעמיים לכל היותר. חוץ מזה שמותר לי לחשוב פתאום אחרת.’
‘נו מה אחרת? בוא נשמע…’
‘טוב… אני חושב שאם אנחנו נמצאים בישיבה אנחנו צריכים לעשות יותר כדי להצדיק את זה.’
יפתח לא אהב את המשפט. הוא אמר: ‘התחלת…’ ונטש אותו לטובת מכר מהשכונה שעבר במדרכה.
בפנימיה היה ריק בגלל החתונה של ברוורמן. הטונה והבורקס נקניק המתינו על המדף ללא שינוי. הוא התרווח בשולחן במסדרון ואכל, והמכנסיים של צברי הופיעו במורד המדרגות. את ברוורמן צברי לא הכיר וגם שכח שיש לו חתונה, וחשב שהוא הולך להצטרף לחבורת המפטפטים, אבל גילה שזה שוב הוא ודוד.
‘דוד,’ אמר בחוסר מוצא. ‘תגיד לי, באמת, היית רציני עם מה שאמרת?’ והתיישב על ידו עם הריח של הסיגריות. ‘קודם כל, מי שישמע, פעם ראשונה שלך מתחילת הזמן, לא? וכבר פורים עוד מעט. אבל הכי משגע אותי הקו חשיבה שהבאת, אתה באמת סופר את מה שהם אומרים? אם תהיה בסדר כאן הם ימצאו אותך על משהו אחר, תעשה לי בריאות…’
‘פתאום הם לא אינטליגנטים…’ גיבה אותו דוד במפתיע. ‘כל טענה מתקבלת עם ובלי הקשר.’
יפתח הנהן בחיוב ופטר את העניין. ‘הם לא רוצים חרדים, זה הכל. ואנחנו כאן, אז אם אני מרגיש צורך באיזה יום טיול, הם האחרונים שאני מחשבן.’
‘טוב,’ דוד ריכך עוד את עמדתו. ‘בצרכים האישיים שלך אתה לא מערב שיקולי נראות.’
‘ואתה מה?’ הקשה יפתח.
‘מסובך…’ ענה.
‘מסובך שמה?’ יפתח לא הרפה, ופתאום חייך בשל הרעיון שעלה בו, והושיט את האגרוף, ‘נעשה זוג או פרט!’
דוד הסכים חצי בצחוק ואמר: ‘זוג.’
יפתח הושיט לו את שלוש אצבעותיו, טפח לו טפיחה מהדהדת על הגב, ואמר: ‘יוצאים!!’
פרק שני: דוד ויפתח פוגשים חוסם כבישים לא בתפקיד
הם ישבו במאפה נאמן בתחנה המרכזית עם כל המשכימים של הבוקר. יפתח הודיע שהקרואסון מערבב לו את הבטן ונעלם, ודוד נשאר לשבת עם עצמו וחשב שטוב שהמעגל התקיים רחוק מכאן. שלא יעבור בדיוק מישהו ששמע אותו אמש מסביר שארץ היא לא רק אדמה וגבולות, יש לה תוכן פנימי ובתורה אנחנו מעניקים לה אותו, ויחשוב מה הוא עושה כאן עכשו עם תיק טיולים. לא תמיד איש מבחוץ יקלוט את הניואנס הדקיק עם התיק, אבל הוא הוריד אותו לרצפה כמו ילד, ושב להעלות גרה מהמפגש הנחמד של אמש.
‘אנחנו לא מדברים על העילויים,’ אחד המשתתפים סייג את דבריו. ‘אנחנו מדברים על מי שלא כל היום לומדים…’
‘אבל במערכת גדולה,’ התווכח הוא, ‘אתה לא יכול להיות הרמטי, תמיד יהיו פקשושים.’ והוסיף, ‘גם בצבא יש חברה שרק גולצים ועולים כסף למדינה…’
וכאן שגיא התפרץ לעברו: ‘תשפיל מבט כשאתה מדבר על חברים שלי!!…’ ודיבר על הפוסט־טראומה והחברים שהוא איבד בקרב. ואמא שלו החזיקה לו בזרוע תוך שהיא נותנת בו בדוד מבט מחנך, שלא יעז לדבר כך בפני הבן המסכן שלה, שעוד בא מרחוק, עם כל הפוסט־טראומה, וכו’ וכו’, וחוזר חלילה.
יפתח שב מההיעלמות עם סט טיולים מרשים, דוד חייך לעברו כאומר: אני לא עושה ככה אבל בשבילך זה בסדר.
אצלי מלתחת העזר מציון ממתינה יפה בתיק עד למעבר טריטוריה. הוא שיתף אותו בתחושתו המסויגת בנוגע לטיול. צפויה לו בליל שבת שיחה עם הראש ישיבה, הוא השיג אותה אחרי הפצרות. דוד שמח בלב שיפתח לא אדיש למצבו כפי שהוא משדר, והרגיע שהם בסך הכול לא מצפינים הרבה לפי התכנית, וללא התפתחות מיוחדת הם בישיבה כבר בתחילת סדר שלישי. בשש מחשיך ואין מה להתעכב שם אחרי החושך.
בתחנתם הראשונה, עין הנצי”ב, מישהו הרביץ קפיצה מהענפים ואמר שהטמפרטורה סבירה. יפתח פשט חולצה ונכנס. אחר כך משך את דוד פנימה, בקצת מאמץ, למרות שאותו היה הכי קשה לנתק אחר כך מהמים ומהחלומות הוורודים שטווה שם, בטח על שלום לו ולעולם… עם קצת שאריות כעס שהתעקשו לצוף ולהעכיר את השלמות.
האלמוני מהענפים המשיך לכפר רופין, ואמר שיש שם מה לראות. נוף יפה לכיוון ירדן ונדידה של ציפורים. הם ירדו בכפר והמשיכו ברגל בכביש מתעקל דרך רפתות עם שילוט ‘זהירות שחפת’ והמשיכו בקו הבתים המזרחי, מחפשים את שער היציאה אל השביל המוביל אל הגבעה המובטחת עם תצפית הנוף והציפורים. ליפתח כבר נמאס העניין והוא כעס בקול על עצמו שהקשיב לדוד בעניין הציפורים. ‘עוד תעשה ממני חנון.’ אמר. דוד החזיר לו שצריך להתקדם שלב מבריכות וקפיצות ראש, יש גם טבע שאנשים נוסעים בשבילו מאות ואלפי קילומטרים. כשהם יצאו משורת האקליפטוסים גם יפתח נתפס להתלהבות בגלל הירוק, והכריז שהלוואי שהיה גר פה. רק הביע את חששו מלבוא עם שפשפת לשבת בישיבה…
‘אני מבין שיש לך שיחה רצינית אתו…’ פתח דוד את הנושא.
‘אתה מכיר את הדיבורים, כן?’ ענה יפתח. הוא הוסיף שזה הרשם שמתחיל עם זה כל פעם ומפיץ את זה, כדי שיוכלו לספר לבחורים שבאים להתרשם שצברי הוא לא דוגמא. אחר כך כבר הצוות מתחיל להשתכנע גם.
‘אבל האמת שאני מבין אותו.’ שינה כיוון לבסוף. ‘אני לא מעוניין ליישר קו, והרישום לא צריך להפסיד מזה.’
דוד שתק. הוא לא באמת תכנן להיכנס ככה מהר לעובי העניין, וזה גם לא הלם את יפתח. אבל פתאום פנה אליו בחזרה ושאל למה באמת הוא מתנהג בצורה כזאת, ומיד הסמיק, ושמח שיפתח לא מסתובב לראות אותו. אחרי כמה פסיעות יפתח ענה שלפעמים גם הוא לא מבין את עצמו למה הוא מתנהג ככה, אבל בגדול הוא גדל באווירה אחרת. הזמן היחיד שאבא שלו לובש חליפה הוא בחגים ובחתונות… הוא בכלל גדל במושב… ולא בא לו להכפיף את הראש להתנהגויות וניואנסים שנראים לו משונים, בעיקר באדיקות שהם נעשים, או בזה שלא מבינים את היתרון של מי ששונה. זאת אומרת לכל דבר יש שני צדדים, גם להם גם לאחר, אבל הם לא מבינים את זה. זה מוגזם. ומזה כבר נוצרת שרשרת שכאן גם הוא מצטער כבר. הוא בכלל לא בטוח מה הוא רוצה להגיד לראש ישיבה. לפעמים הוא חושב שעדיף לו לעזוב ודי. טוב לו ולעולם. ולא שיש לו הרבה לאן.
ענן לבן התלבש עליהם כשהתחילו את הר התצפית, הוא הצל עליהם וקרב אצלם משהו בלבבות. דוד לא הגיב לדבריו של יפתח, הוא רק הודה בפניו שזה היה לו טוב לצאת והוא שמח שהתעקש אתו. הוא חווה לאחרונה מתח, לא משהו שקשור לישיבה, והיה חייב להפיג את זה.
‘שמתי לב שהצוואר שלך תפוס.’ אישר יפתח. ‘זה בטח מעגלי השיח…’
‘מה,’ אמר דוד, ‘אז כולם יודעים…’
מהגבעה, שהיתה מוצב צבאי ישן, נראה ערוץ הירדן עושה פרסה די רחבה ומאחוריו שדות חקלאיים. קצת רחוק יותר נראתה עיר ירדנית שמעליה מטפסים ההרים הגבוהים, ולכיוון הצפוני שטוח בעומק מאגר גדול של מים. היה מרשים, אבל שום ציפור לא נראתה.
‘בישיבה יש יותר ציפורים,’ נאלץ דוד להודות, לא בפנים גלויות אלא בחסות המשקפת שהצמיד לעיניים.
‘על מה אתם משקיפים שם? על ציפורים?’ צץ קול מאחוריהם. ‘חבר ש’ך הגיע.’ אמר יפתח לדוד בקריצה. מישהו בא על אופניים לבוש בגדי ספורט כתומים, משקפי שמש וכובע אחים לנשק.
‘איזה ציפורים? איפה.’ השיב דוד בסחבק. ‘סתם, מציצים קצת לחצרות של ירדנים.’
דוד שאל אותו אם השדות אחרי הירדן זה שלנו או שלהם, האיש ענה שזה שלהם. ‘הגבול עובר שמה אחרי הנהר,’ אמר. ‘זה אנחנו לימדנו אותם את כל החקלאות המודרנית, הם עוד היו עובדים שמה כמו פעם, עם שוורים.’
‘ממש יפה שם כל השדות.’
‘כן, זה… בטח. לימדנו אותם הכל, מערכות השקיה, להשתמש בטכנולוגיה…’
‘אתה מכאן?’
‘לא, אני ממטולה, באתי פה לנחם משפחה של חבר מהשייטת שנפטר.’
‘באופניים?’
‘הו, הלוואי כזה קילומטרז’ בגילי.’ אמר האיש וצחקק. ‘האופניים והחליפה נמצאים אצלי תמיד באוטו. החניתי אותו בכפר רופין ובאתי.’
‘נשמע מגניב.’ ציין דוד. ‘אז היית בשייטת?’
‘נו, כן, הייתי בשייטת,’ החליף פתאום לטון מתריס. ‘ואלה שאתם רואים פה, מה אתם חושבים,’ הוסיף באיבוד ההקשר, ‘כולם כאן אנרכיסטים! אבל מה, הקימו את המדינה!’
‘לא יעבור עלינו יום בלי זה,’ גיחך צברי.
הוא ודוד התלחששו ביניהם. ‘תשאל אותו. נו, תשאל אותו…’ ‘אבל זה חתיכת נסיעה מכאן…’ ‘יש המון מקומות בדרך…’
ובסוף פנו אליו, כשהיה קצת רחוק מהם ותצפת על המאגר. ‘סליחה, מה השם שלך?’
‘מוריס.’
‘מוריס, אתה יוצא חזרה למטולה?’
‘כן, אתם רוצים לבוא?’
‘לפחות להתקדם אתך.’
‘למה להתקדם, תבואו עד הסוף. נחל עיון, הוא נפלא עכשו.’
מוריס שלח הודעה לאיריס שעד שהיא נוסעת למעגלי שיח במרכז, הוא עכשו עם שני דוסים באוטו. והיא שלחה לו בחזרה אימוג’י עם משקפיים שחורים מעוקמים, ששולחים כשאין משהו מסוים להגיב, אבל ההודעה היתה מספיק מעניינת כדי לתרום את ההוא עם המשקפיים המעוקמים.
הוא כיבה את המוזיקה באוטו כדי לכבד אותם, והבטיח שיהיה להם יפה בירדן ההררי. הם נכנסו דרך הכביש המתפתל לכרכום וירדו משם אל הערוץ. הנחל שצף בכמה יובלים בצבע חום בגלל כמויות המים האדירות וסחף החולות. יפתח הדליק סיגריה וצעק שבחיים לא ראה כזה יופי, שהמים חומים והגדות ירוקות לגמרי.
מוריס הסתובב מרוצה מההבטחה של עצמו וביאר בקול מוגבר את כוונתו של יפתח, שבדרך כלל פשוט זה ההפך, המים ירוקים והגדה חומה. כל מי שאמר משהו היה צריך לצעוק בגלל הרעש של המים. דוד נגע במים והיד נמשכה לו בסחף, והוא צעק שהמים קפואים ואין סיכוי להיכנס, ומוריס צעק לו בבטחה שהקור לא מרגש והבעיה היא רק הזרם והתוואי של העצים שהנחל התרחב אליו. דוד ויפתח הטילו ספק ברצינות שלו ולא הבינו שהם גורמים לו להוכיח להם את זה. ‘אתם מדברים עם בוגר יחידת קומנדו,’ צעק והדרים על שפת הנחל עד לשיח ששכב כרות. הוא תלש ממנו זמורה ארוכה והמשיך דרומה לכיוון האקליפטוסים שעמדו במים, בודק תוך כדי כך את הזרם, והמוט עף לו קדימה ומשך לו את הזרוע והוא משך אותו אליו במאמץ של דייג שמרים דג כבד מהמים. באחת המדידות, כבר קרוב לאקליפטוסים, הוא עצר, כנראה מדידה מוצלחת, והשחיל את הרגל עם הסנדל, והיא נשאבה קדימה בעוצמה והוא כופף את הגב אחורה לתגובת נגד עד שהשתטח על השפה, ומיד הוא קם כמו כלום. בתחנה הבאה הוא פשט את החולצה, הידק את משקפי השמש, לקח אחורה אחת שתיים וקפץ פנימה וישר נמשך בזרם ונעלם, והם תפסו את הראש בידיים וצרחו ‘מטורף!’ אחרי חמש שניות הוא צץ אוחז בידית גזע של אחד האקליפטוסים. הוא דידה מאחד לשני ועלה לגדה בהידוס של גיבור.
דוד חשב לעצמו שאם אלו התרגילים שהגיבורים הללו לשעבר עושים עכשו על המדינה, אז באמת חבל לנו על הזמן. מוריס הנוטף הוריד את משקפי השמש לניגוב תוך שהוא מתחיל לספר על הקונדסאות מזמן השירות, ואפשר היה לראות את הגבות העבות שלו נעות במרץ, ואת העיניים הבהירות זוהרות כמו שתי זכוכיות בתוך העור השזוף. יפתח כבר מצא אתו ערוץ דיבור, והקשיב לסיפורים שלו מתקופת השירות, ודוד מצא פינה קרובה למים ליד שיח ושקט ברעש. הוא חשב על הפער הפעוט בין מוריס לשגיא. אם מוריס הוא יציר אופנה של חמישים שנה אחורה – הישראלי הגיבור… אז שגיא הוא פשוט עדכני. היום צריך להיות פוסט־טראומטי. לא שאין סיבה, הסיפור שלו באמת קשה, אבל איך פעם מישהו הסביר לדוד, כשלאנשים היו מטרות מספיק גדולות בשביל להפסיד הם לא הלכו לפסיכולוגים, והיה להם אוהו על מה… וכשלאנשים אין מטרות של ממש אז הם צריכים פסיכולוג צמוד, וגם זה לא מספיק. אבל לא הכל פילוסופיה, פעם לא עודדו לזה אז הדחיקו, היום מטפחים את זה כמו דת. אפשר לראות את אמא של שגיא וזה מספר הכל.
פרק שלישי: יפתח ודוד קולטים שהם בחור
בהמשך הדרך צפונה מוריס טלפן לחברים שלו משמורות הטבע והגנים כדי לקבל כניסה מאוחרת לנחל עיון, אבל החבר היותר בכיר שהיה יכול לאשר לו לא היה זמין, אז הוא מלמל קצת הבלים על היונים המתות שהוא מוצא בנקיקים בהתנדבות שהוא עושה בשמורה בחופשים, והבמבות שהחברים שלהם משאירים והוא צריך להרים. לא שהוא לגמרי טועה אבל בהחלט כן מגזים. פתאום הוא נתקף התלהבות. ‘אני יודע!’ אמר והרים טלפון לחבר בשם עז וצחק אתו בערבית ובעברית.
‘איפה אתה יא זאלאמה?… נחנו קדימונה יא עז.’ הוא התפוצץ מצחוק, עצר את האוטו בצד והסתובב אליהם, ‘הבנתם?’
יפתח אמר לו: ‘דירבאלאק אם זה מסוכן, אני תופס לך את ההגה באמצע הנסיעה.’
ודוד אמר: ‘לא מסוכן או כן, אני לא הולך עכשו לאף ערבי.’
מוריס אמר לו, ‘אתה תלך גם תלך.’
ויפתח שכבר היה עם מוריס בערוץ תקשורת משותף הצטרף לדואט. הם נסעו לכפר עג’ר ועז חיכה להם במרפסת המסולסלת עם נרגילה ענקית בטעם תפוח. הוא חילק להם כיפים ושאל: ‘בגן השלום כבר הייתם?’ והלך להביא להם קומקום רותח עם שאי מירמיה. ‘תה מרווה.’ אמר לדוד.
דוד אמר שהוא לא אוהב ויפתח פנה אליו באוזן: ‘מה יש בזה? שום דבר, עלים וסוכר.’
דוד שאל: ומה עם מעשרות?’
ויפתח אמר לו: ‘של גוי פטור.’
כשהאור התחיל לרדת הם יצאו על ארגז הטנדר של עז דרך הכיכרות המפוסלים לטיילת ליד הגדר. דוד ויפתח הרגישו תיירים ושיבחו את ההברקה של מוריס שישב מקדימה עם עז. האור עוד לא נעלם כשירדו והיה אפשר לראות את הר דב מושלג. דוד הוציא את המשקפת ורפרף על ההר ובסוף נתפס על כלב ששוטט בשביל ואדי קרוב. היה לו חום בלסתות ומתחת נמשך קו לבן, הוא העלה והוריד את ראשו בצעידתו, והיה לבוש מן חיוך כלבי ושביל העשבים שיווה לו מראה של זאב בטבע. אחר כך הוא נעלם בשיחים הגבוהים ומוריס מאחורה הסביר ליפתח שכבר נהיה חבר שלו, שמהבתים בכפר ממול ירו החיזבאללה לפני לבנון השניה עד שצה”ל נכנס, ושגם עכשו הם מסתובבים שם בחופשיות גמורה. דוד שהרגיש מוזר שהוא מדבר ככה ליד עז. הוא טיפס עם המשקפת אל הכפר מעל הוואדי ולכד איש, אולי חיזבאללניק. בתוך הוואדי למטה כבר נדחס חושך סמיך, והגיע רעש של מים זורמים. עז הסביר שזה הווזאני.
החושך טיפס לעברם והם פתחו טונות ובאגטים. מוריס הלך להביא מהאוטו את הפק”ל קפה ואמר שבדיוק היום הוא לא קם רעב, אבל אם יש להם טונה אחת מיותרת הוא ישמח. הם הביאו לו טונה והוא ניאות גם לקבל באגט, ואכל אותם כמו בן דרוסאי אחרי שחזר מביזה. והקפה רתח בזמן שהם כולם ישבו מצונפים וקלטו שזמן מה כבר קר להם נורא. דוד שבא מצויד הוציא מהתיק את כובע הגרב והצעיף ולבש מעל הקפוצ’ון, ויפתח אמר לו שהוא מקנא בו שבא מתוכנן. ודיבר אותו בלחשוש על שבת ועל השיחה שלו עם הראש ישיבה שהוא מצד אחד מחכה לה ומצד שני לא יודע כל כך מה הוא רוצה לומר בה… דוד הגיב על זה שצריך באמת להתחיל לחזור, אין להם זמן. מוריס בדק להם תחבורה ואמר שהם צריכים מזל גדול על גבול הבלתי אפשרי כדי לתפוס אוטובוס שיוצא עכשיו מהתחנה המרכזית בקריית שמונה. אחרת הם יצטרכו לנסוע לצפת בסיפור של שתי החלפות, או לטבריה בהחלפה אחת, ויצטרכו איכשהו להעביר שם את הלילה כדי לעלות בבוקר על אוטובוס לירושלים.
‘עז!!’ קראו שלושתם במקהלה, ונדהמו לראות שהוא לא אתם. ‘מתי הוא הלך?’ מוריס התקשר אליו ועז אמר שהילד שלו שבר את היד אז הוא יוכל לחזור רק עוד רבע שעה, ושיתחילו בינתיים ללכת ברגל לאיפה שהם החנו את האוטו.
גם דוד לא התכונן לזה בכלל, אבל לא ציפתה לו שיחה כמו ליפתח. יפתח התחיל ממש להילחץ. מוריס שאל מה הם חשבו לעצמם, וחבל שלא מלמדים אותם בישיבה גיאוגרפיה. דוד לא היה מוכן לקבל את ההאשמה, שלף מהכיס מפה גדולה ונופף בה. ‘זו תחבורפיה במקרה הזה.’
מוריס התווכח למה אין להם סמארטפון, מוצר בסיסי לכל בן אדם.
יפתח צעק עליו שהוא מנג’ז במקום לעזור עכשו, והוא גם קילל את הכבישים המפותלים וההרים, שזה נראה לך יפה ביום כשאתה תלוש, אבל כשהלילה יורד ואתה מתחיל להתאפס אז זו תחושה מסוגרת ונידחת שאי אפשר לסבול. בקיצור, כשהוא נלחץ הוא יכול היה לאבד את זה. דוד המליץ לו לחשוב על נסיעה מפוצלת כמו שמוריס הציע, וגם הוא חטף. אחרי זה יפתח התחיל לחשוב על זה ברצינות, ובינתיים מוריס הביא הצעה חדשה, שהפכה להפצרה, שקודם כל הם בטח נורא עייפים וגם צריכים מקלחת חמה. אז שיבואו להתרענן אצלו ואחר כך יהיה אפשר לחשוב על פתרון טוב, בטח יותר ממה שהם יעלו כאן בקור כשהעצבים משתוללים והשיניים רועדות.
בנסיעה עוד נשאר לו אומץ לדבר על הדו־קיום שאפשר ללמוד מאנשי הכפר הזה ושמצדו עוד לא מאוחר לקפוץ לגן השלום אם להם זה נשמע. כי בסך הכל לא כל יום מגיעים לעג’ר…
יפתח התפרץ עליו: ‘תעשה לי בריאות ותשתוק! אני עוד לא יודע איך אני סוגר את הבעיה שלי בלי הליקופטר, ואתה קודח לי באוזן!’
פרק רביעי: השלום רודף את דוד גם לצפון
כשהם נחתו אצלו בבית מוריס תפס את הכלב והעלה אותו לקומה השניה. הכלב המשיך לנבוח דקה או שתיים ונרגע. התמונות והקישוטים על הקירות לא העסיקו אותם. בבוקר מוקדם יוצא אוטובוס שאם הם עולים עליו הם מספיקים שבת בירושלים. מוריס הדריך אותם למקלחת והציע להם בג’קוזי. הם ויתרו על התענוג והתקלחו ונרדמו על הספות.
בבוקר דוד פקח עיניים. אור הבוקר צבע באפור את הבית הגבוה, הוא הרכיב את המשקפיים והסתכל בשעון העץ. השעה היתה שבע וחצי. הוא קפץ על יפתח וצרח לו באוזן, ‘הפסדנו!’ יפתח רק שאל מנומנם, ‘אתה בטוח?’ והתהפך לצד השני, מיואש כנראה אחרי כל המתח. השיחה בליל שבת כבר תתקיים בלעדיו.
מהמטבח שהיה חלק מהחלל ורק הוסתר מאחורי קיר מתנדב לחצי גובה החדר, עלה רעש של כלים. הוא חיכה על הספה שיסתיים הרעש ויסתלקו משם, והוא יוכל לתפוס איזו כוס וליטול בה ידיים של בוקר.
מי זה מסדר שם ולא גומר, רטן בשקט. וזה לא מוריס כי הוא היה מעיר אותנו. הקול לא פסק, הוא חשב לצרף אליו את יפתח כך יהיה יותר נעים.
‘יפתח, קום לפחות עכשו.’ ניער אותו.
‘זוז,’ אמר לו יפתח.
‘אני לא רוצה שתתחרט, זה הכל.’
‘מה אתה מקשקש? אנחנו ממילא כאן בשבת, עוד לא הבנת?’
‘לא,’ התעקש דוד. ‘חשבתי שלפחות נצליח שבת מירון או צפת. מה תעשה כאן? אצל מי בדיוק תאכל סעודות?’
‘טוב…’ נאנח יפתח, יודע שדוד המציא את זה עכשו, ‘לך תעשה שיעורים על האוטובוסים והלוחות זמנים ותחזור אלי כשתדע.’
בלית ברירה דוד קם וניגש לבדו אל המטבח. על הקיר היו תמונות של גברים במדי צבא ושני פוסטרים עם חיילים מחייכים. דוד הסדיר את פסיעותיו על עבר הקיר המפריד. הוא הסביר לעצמו שמי ששם כבר ראה אותם ישנים אז הוא מצפה להם, ושהכי טוב פשוט להיכנס ולבקש ליטול ידיים עם כוס בכיור. לכולם היה איזה סבא דתי אי שם בשושלת. ובסוף זו תהיה העוזרת הזרה בכלל וכל הטרללם היה מיותר. הוא התגבר ונתן פסיעה פנימה, ומי זו שהרימה את מבטה כדי לחייך בנימוס והוא קפא. והחיוך שלה נותץ. לא היה אפשר להגיד שום דבר. הסומק הציף את שניהם בלי רחמים. הם עמדו, זה הכל, שישים שניות כמו מאובנים. דקת דומיה לריבים שלא נגמרים.
‘אני מתנצלת.’ היא שברה את השתיקה. ‘היינו לא בסדר אתך השבוע.’ אמרה בנימה מתוודה.
אחרי קצת שקט היא הוסיפה: ‘כולנו טועים לפעמים בשם היקר לנו.’
דוד אמר, ‘אני מוחל.’ והסתובב הצדה לתחוב חזרה דמעה סוררת לשלפוחית שלה, ובדיוק מוריס הופיע בפנים מופתעות נורא.
‘אתם כאן?’
‘פספסנו ברבע שעה.’
‘ומה תעשו עכשו?’
‘נלך למירון או לצפת.’
‘למה מירון או צפת? תהיו פה בשבת.’
‘בוקר טוב איריס.’ הוא פנה אז לאשתו. ‘תראי את מי הבאתי לכם, אתם לא צריכים לנסוע למעגלי שיח במרכז.’
‘ועוד תאר לך מי היה אתנו במעגל השבוע, אתה לא תאמין.’ אמרה היא והסתכלה אל דוד. הוא חייך במבוכה.
‘אתם פגשתם את דוד במעגל שיח?!’ מוריס שאל כלא מאמין.
‘תתפלא, אבל בדיוק ככה… והיה שם עניין לא קל… אתה יודע, שגיא… וגם אמא שלו קצת…’
‘את אמא שלו אני מכיר מצוין,’ אמר מוריס בקריצה, וסיכם, ‘אתם פה בשבת. שלא יהיו בזה ספקות בכלל!’
דוד הגיב בגמגום, מנסה למצוא נוסח לשאלה אם השטח נקי מההוא.
‘הוא כאן,’ חסכה לו איריס את השאלה.
הם עמדו לכמה שניות של שקט עד שמוריס חזר ואמר, ‘אתם כאן בשבת, אין על זה דיון. שגיא עכשו ישן עד הצהריים, אני ואיריס נדבר אתו כשיקום. אתם יכולים להרגיש כאן הכי בטוחים בעולם.’
מוריס סחב אותם לרבי יצחק החסיד חב”ד לארגן את הסדרי השבת. הם יאכלו אצלו כולם ביחד אחרי שיתפללו בחדרון עם ארון הקודש נמוך בצורת השבע מאות שבעים, והם עובדים עכשו על מניין כי לא תמיד יש. ובמוצאי שבת הוא יוריד אותם לקרית שמונה לאוטובוס שיוצא לפני שהם מתחילים לחסום. בנוגע לקומה התחתונה שבה הם יישנו, רבי יצחק מסר הוראות מדויקות לגבי הסדרי החשמל.
מוריס סחב אותם לרבי יצחק החסיד חב”ד לארגן את הסדרי השבת. הם יאכלו אצלו כולם ביחד אחרי שיתפללו בחדרון עם ארון הקודש נמוך בצורת השבע מאות שבעים, והם עובדים עכשו על מניין כי לא תמיד יש. ובמוצאי שבת הוא יוריד אותם לקרית שמונה לאוטובוס שיוצא לפני שהם מתחילים לחסום. בנוגע לקומה התחתונה שבה הם יישנו, רבי יצחק מסר הוראות מדויקות לגבי הסדרי החשמל. דוד ניסה להסביר למוריס שהוא בעצמו יודע לסדר את זה, אבל מוריס כבר היה רגיל שכשיש נושא זה רבי יצחק.
‘זה אנחנו הקמנו לו את זה.’ התהדר באזניהם כשחזרו. ‘אנחנו לא דתיים אמנם, אבל יצחק הוא איש טוב.’
הם אמרו ‘יפה!’ בלי שהבינו מה בדיוק היה פה להקים.
פרק חמישי: שפמו של רבי יצחק מתפצל מרוב אושר
טרם שקיעה יצאו מוריס, איריס ושגיא בן־עמי יחד עם האורחים להדלקת נרות אצל הרבנית חנה, שם הם יאכלו את הסעודה. דוד הרגיש כאילו הוא ויפתח נסעו לשבת אצל דודים שלהם בחוץ לארץ והם צועדים אתם לבית הכנסת המקומי, שאין לדעת מי דתי בו ומי בחוץ מוריד את הכיפה. האוויר היה צלול וקר ובתי היישוב וההרים מסביב שידרו גם הם משהו, מאותה עיירה אירופית, שבה החוצות אמנם מתפקדות כתמול שלשום, אבל בינך לבין בני עמך יש איזה סוד כמוס על משהו קדוש שיורד מהרקיע ועוטף את הארץ.
הם דפקו אצבעות קלות אחד למותן של רעהו כדי לתקשר על המחזה ההיתולי והמרגש שהם נוטלים בו חלק, ויפתח התאמץ שהשפשפת שקיבל לא תאט לכולם את הקצב. שגיא הלך שקט מאד לצד אמא שלו, ומוריס לא הצליח עם שתיקות והתחיל להסביר על מבנה ישן מרשים שעל פניו הם חלפו ברחוב המעוגל. בתוך הסבריו הם נכנסו לחדרון עם ארון השבע מאות שבעים שחדר אליו ריח תבשילי השבת מתוך הבית. איריס נפנתה מהם לחבור אל הרבנית חנה שערכה את השולחן לסעודה.
ר’ יצחק הדביק לנכנסים כיפות בד גדולות על הראש עם עיטור יחי אדוננו. מוריס התעקש על אחת כחולה חלקה וחבש אותה על תלתליו השחורים כסופים, וחילץ עוד אחת כזו בשביל שגיא וזה הידק אותה על שערו הקצוץ. מישהו נמוך בכובע קסקט ניגש אל דוד ויפתח ואמר במבטא רוסי שקוראים לו אברם ולחץ להם חזק את היד, אחר כך הוא ניגש חזן ושר את לך דודי במנגינה שהעלתה אצל דוד זכרונות מהילדות, עם אמא שלו וצמד הבחורות שהיו מגיעות אליה בליל שבת. ואיך שהיא היתה שולחת אותו עם הממתק לקראת אבא שחוזר מהתפילה. (כשאתה מגיע לחוויה שחדשה אצל אחרים אתה לעיתים חוזר לאיך שזה היה חדש אצלך.)
בתום התפילה מרבית משתתפי המניין נכנסו אל הבית של רבי יצחק, שם כבר חיכו כמה נשים וילדים של המתפללים.
כשהוגשה המנה של הגפילטע פיש, אחרי שהבן הבכור חילק לכולם לחיים במצות אביו, דרשה הרבנית חנה להכיר את צמד האורחים הנכבד ולהבין מה הביא אותם אל משפחת בן־עמי. היו מבטים מצחיקים מי מתחיל לספר. מוריס דרש קודם את הוודקה לכוס גדולה וכבר שתה הכל, ועכשו לקח את ההגה והתחיל לספר איך פגש את השניים ליד כפר רופין… ולא יכול שלא לספר על המפגש המביך של דוד עם איריס ושגיא, אחרי מה שהיה להם במעגל.
שגיא ישב עד אז כמו דג וגם חמק מלחיצות השבת שלום בסוף התפילה, ועכשו הרגיש חובה להסביר את מה שהיה בעצם. הוא חייך במבוכה והתחיל, כשהרבנית חנה משתיקה את הילדים: ‘אני איבדתי אבא. גדלתי על אבא חולה כרוני בעקבות מלחמות, עד שזה גבר עליו. הלכתי גם אני לקרבי. לא היה פשוט, גם אמא שלי התנגדה… אבל הרגשתי שאני חייב. זו היתה הדרך שלי להילחם באובדן ובחולשה שאיימו עלי… ואיבדתי חברים מול העיניים… אני סובל מהתקפי פוסט־טראומה, זה ידוע. זה מתעורר אצלי מכל מיני טריגרים, נגיד כשאני חושב שמישהו מולי הוא עוין, מה שקרה לי עם דוד הנחמד במפגש. לא צריך לומר לי, אני יודע שהוא ההפך, הוא בא בשביל לחבר. גם אני, תאמינו לי, באתי מאותה הסיבה. באתי עם הרצון הטוב שחשוב לי יותר מכל הקונפליקטים וההתמודדויות, אבל כשזה תוקף אותי אני כבר לא בשליטה. וזה, זה מה שקרה… אני ממש מצטער… כבר היתה לי שיחה עם דוד, הבנו זה את זה…’
כולם הקשיבו ברתק. הרבנית חנה הזילה דמעות.
רבי יצחק הסתפק בדמיעה קלה, ואמר שצריך משהו משמח להרים את האויר. כולם השתתקו.
‘אנחנו נמצאים פה,’ פתח את דבריו, ‘סביב שולחן אחד. סביב שולחן שבת אחד. חילוניים, אם יש כזה דבר, מסורתיים, כנ”ל, דתיים, ילידי הארץ, ילידי חו”ל, בחורי ישיבה וחסידי חב”ד. איך קרה הדבר ומסובב הסיבות קיבץ את כולנו לשולחן אחד. אני שואל אתכם יקירי.’
היה שקט ואברם במבטאו הרוסי אמר במנגינת גמרא: ‘חבריא, מה הקושיה, האם זה לא אותו דבר שקיבץ אותנו לארץ אחת?’שפמו של רבי יצחק התפצל מחיוך מרוצה ענק, וכולם הנהנו בהסכמה ופצחו בעקבות רבי יצחק בשירת ‘הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד…’ במנגינה בסגנון חסידי. מוריס כבר שתה עוד מהוודקה והצטרף גם הוא במרץ לשירה, בלי שהכיר את המנגינה הנוכחית למילים. ואם תשאלו אותי, זה היה כל היופי.
תגובה אחת
אהבתי את הסיפור!