ראויה – פרק י’

השענתי את הראש על הכיור, החרסינה קיררה קצת את המצח שלי. ידעתי שאני אמורה להיות מוטרדת מהתגובה של אמא. לא הצלחתי. בכל מקרה יש לי עשרים ושש שעות של שקט, אלא אם אמא תחליט ללכת ברגל מסנהדריה המורחבת עד למקור ברוך כדי לבדוק מה קרה לי. צמרמורת תקפה אותי. אולי בכל זאת נהייתי קצת מוטרדת.
ממוצע 4.4 | 14 מדרגים

“הזמנת מונית?” כיוונתי את הקריאה לחלל הבית, מניחה את הנעלים הזהובות ליד הדלת, סמוך לנעלים של שלוימי, מוכנות ליציאה. רצתי לחדר.

“כן. עוד עשר דקות הוא פה.” הקול שלו בקע, מתאמץ.

“מצוין,” הכרזתי. מצמצתי למראה, מנסה להכניס את העדשה לעין, כשכאב חד פילח את הבטן שלי, הופך אותה, מקפל אותי לשניים.

“שלוימי,” דפקתי לו בדלת. “תצא דחוף. דחוף. הרגע. אני חייבת את האמב-” לא הצלחתי לגמור את המשפט והבייגל מהבוקר נקם בי את נקמתו, מכחיד את השטיפה שסיימתי לפני חצי שעה.

“שלוימי,” עכשיו בכיתי ממש, חובטת בפורמייקה הלבנה. הוא פתח בתנופה, הספקתי לראות הבזק של פנים אפורות כשנמלטתי פנימה, טורקת את הדלת. איך שזה היה נשמע – הבייגל לא נקם רק בי.

צפירות נזעמות מלמטה הוציאו אותי לסלון. שלוימי עמד, האצבעות שלו מלבינות על הקנט של השיש, רוכן על הכיור. “מה נעשה?” שאלתי, מריצה מבטים מבוהלים משלוימי אל הדלת ואל הרצפה במשולש פנרוז אינסופי. “אני לא חושב,” הוא עצר לרגע, נכנע לגל, “שאנחנו יכולים לנסוע ככה במונית.” “אז מה יהיה עם המונית?” הצפירות הפכו להיות צפירה אחת, ארוכה. “את יכולה לרדת, לשלם לו ולהגיד שלא ניסע בסוף?” הוא הפנה אלי שוב את גבו. מכופף ומקופל. “בטח.” התחלתי לפסוע לכיוון הדלת, אבל מערכת העיכול שלי חישבה לי מסלול מחדש, לאמבטיה.

רבע שעה אחר כך שלוימי נקש מאחורי, נקישות חלשות ותשושות. “דבור? את בסדר?” “בטח,” עניתי לו, מנגבת את הפנים ומנסה להכניע את הידית. “היה כבר צפצוף ראשון, מה נעשה?” התקפלתי שוב, טרקתי בפניו את הדלת ונכנעתי לגל. “תתקשר להורים שלי,” צעקתי לו בקושי, מקוה שהוא שומע, “תגיד להם שאנחנו לא מגיעים בסוף.” רבקי תהרוג אותי, אם הבלגן שבבטן שלי לא יעשה את זה קודם.

“תגיד להם שאנחנו לא מגיעים בסוף.” רבקי תהרוג אותי, אם הבלגן שבבטן שלי לא יעשה את זה קודם.

“שימי ענה לטלפון, אבא שלך יצא לשטיבל ואמא שלך הדליקה כבר נרות. ביקשתי ממנו שימסור להם.” “מה אמרת לו למסור?” “שלא ידאגו, שאנחנו בסדר אבל לא מרגישים טוב ושלא נגיע.” השענתי את הראש על הכיור, החרסינה קיררה קצת את המצח שלי. ידעתי שאני אמורה להיות מוטרדת מהתגובה של אמא. לא הצלחתי. בכל מקרה יש לי עשרים ושש שעות של שקט, אלא אם אמא תחליט ללכת ברגל מסנהדריה המורחבת עד למקור ברוך כדי לבדוק מה קרה לי. צמרמורת תקפה אותי. אולי בכל זאת נהייתי קצת מוטרדת.

“את יכולה לצאת להדליק נרות? או שאני ידליק? יש עוד חמש דקות.”

אדליק,” מלמלתי, מנסה לגרום לרגלים להצעיד אותי החוצה.

כשהצפצוף האחרון נשמע, משגר צלילים באיכות סאונד איומה על מלאכי שלום, שלוימי כשל לאמבטיה, כובש לי את מבצרי. שתי נריות חיכו לי על השיש, שלולית שמן זית סביבן, אבל גם אני לא העזתי לנסות להעביר את הפמוטות מהוויטרינה לשיש. הצלחתי להדליק גפרור אחרי שלשה נסיונות כושלים. הדלקתי והגעתי ברגע האחרון לכיור, פותחת ביד אחת את החלון, משוועת לאויר צח.

“גיט שאבעס.” שלוימי עמד מאחורי, נשען על המשקוף, מובס.

“או, יצאת.” הדלת הנטרקת של האמבטיה החזירה לו על ברכתו, מאחלת לנו שבת שלום.

*

רק בשעה אחת עשרה בלילה הצלחנו להפגש על הספה.

שלוימי חיבק את הכרית אל בטנו, מועך אותה ללא רחמים. אני ישבתי והבטתי בו, לא מאמינה שהנס הזה קורה. שאנחנו מצליחים לדבר יותר ממשפט אחד ברצף, בלי הפוגות חירום. זזתי במבוכה על הספה, מתרחקת ממנו קצת. במחשבה שניה אולי דווקא מה שמנע מאתנו לדבר בשעות האחרונות היה הנס.

“טוב, הפקת לקחים,” הוא אמר לי, בפרצוף חיוור ובחיוך שהתחיל להראות כמו החיוך שאני מכירה.

“אחד, ברור, לעבור לדירה עם שני חדרי שירותים. זה סיוט הדבר הזה. לא חוקי.” נשענתי אחורה, מצליחה לאט לאט לנשום בלי עוויתות כאב.

“שתיים, לא לקנות בייגל לארוחת בוקר.”

“ולא לשום ארוחה אחרת. לא לקנות אוכל בחוץ. לא לקנות אוכל בכלל. נקודה. נעבור לדירה עם שני שירותים וגינה ונגדל ירקות לבד.” עצרתי לנשום. הוא התכווץ בכאב, אבל נשאר לשבת.

“טוב. בסדר. שלש, לא להתווכח אתך ביום חמישי בלילה, כי אז אני צריך לפייס אותך ביום שישי, ותראי מה יוצא מהפיוסים שלי.”

טוב. בסדר. שלש, לא להתווכח אתך ביום חמישי בלילה, כי אז אני צריך לפייס אותך ביום שישי, ותראי מה יוצא מהפיוסים שלי.”

“למה תמיד אתה צריך לפייס אותי? ארבע – לא להבטיח להיות מגן אנושי לרבקי, לא משנה כמה היא מתחננת. עכשו תקעתי אותה לבד שם, זה יותר גרוע מאשר אם הייתי מסרבת לה מראש.”

“תפסיקי לקחת על עצמך את האשמה בכל דבר. חמש – לא לצאת מהבית לשבת ברגע האחרון, לא משנה כמה אני מעכב אותך ומתחנן שנצא יותר מאוחר במונית ושיהיה בסדר.”

“תזכור שאמרת! אחרי שבת אני מבקשת את זה ממך בכתב, בשלשה העתקים. שש – לבשל ביום שישי, אפילו אם אנחנו נוסעים לשבת.” ההבנה הכתה בי יחד עם גל חדש של עוויתות בטן; “שלוימי! אין לנו מה לאכול!”

“ואין לנו יין בבית בכלל, ולא מיץ ענבים.”

“והמקרר לא על מצב שבת!”

עכשו התפתלנו שוב, אבל מצחוק. שלוימי הפסיק כדי לרוץ למקרה חרום נוסף, ואני ניסיתי לסדר את הנשימה ואת המחשבות. חומרת המצב שלנו חבטה בי, מפילה אותי אל מסעד הספה. עצמתי עיניים וחשבתי על כל מה שאין לנו בשבת הזו: אין מרק ועוף, אין קניידלך וקוגל, אין עוגת גבינה לקידוש בבוקר, ולא שמרים ליד התה. אין תה. 

לאמא זה לעולם לא היה קורה.

“מה נעשה?” שאלתי אותו כשחזר, הצחוק הגדול של קודם הפך לבכי.

“מה קרה, דבור?” הוא התיישב על הספה, מתעלם מהמרחק האסטרטגי שהצבתי בינינו רק עשר דקות קודם.

“אין לנו מה לאכול, אין לנו מיץ ענבים לקידוש. החלב לקפה נעול במקרר אבל לא נורא כי אין מים חמים. ואני לא יכולה לשרוד עד מוצאי שבת בבית מלוכלך. מה מוצאי שבת? אני לא יכולה לשרוד עוד רבע שעה.” הרגליים שלי קפצו לעמידה בדחף בלתי נשלט למגר את הטינופת. אחרי רגע צנחתי אחורה בחוסר אונים. לא מסוגלת לעמוד.

“די, די, תפסיקי לבכות. את לא באמת דואגת מזה שאין לנו אוכל, מה בדיוק היינו עושים בו?” מענין הניקיון הוא התעלם.

“מממ…. מקיאים אותו, כנראה?”

“בדיוק. דווקא מיץ ענבים חבל שאין לנו, כי היה טוב שנשתה קצת סוכר. אבל נוכל מחר בבוקר לבקש מאזרחי.”

“מה, ולא תעשה קידוש של הלילה?”

“תקשיבי, אם אני שותה עכשו כוס שלמה של מיץ ענבים, אני תופס לך את השרותים עד הבוקר. ולא מפנה לך, לא משנה כמה את דופקת.”

“ומה נעשה עם הרצפה?” כפות הרגליים שלי נעו בעצבנות, הידיים שלי עקצצו.

“אני חושב שמותר לשפוך מים ולגרוף, כשיש לכלוך כזה.”

“יופי, מעולה.” ניסיתי שוב לקום מהספה, שלוימי עצר אותי.

“את לא קמה עכשו לשום מקום, לא לפני שאת שותה ומחזירה לעצמך נוזלים, ומתאוששת.”

“אבל אני לא יכולה לשבת מול הלכלוך הזה!” התעצבנתי. הריח הכריע אותי. העקצוצים התפשטו בכל הגוף, מטריפים אותי. רציתי. לנקות.

“די, דבור, את מעייפת אותי,” הוא לא צעק, מה פתאום? אבל הקול שלו היה גבוה, ומתוח.

“די, דבור, את מעייפת אותי,” הוא לא צעק, מה פתאום? אבל הקול שלו היה גבוה, ומתוח.

“מה הבעיה? אני רק רוצה שיהיה פה נקי.” הרגשתי כלואה. הקירות זזו. רק קצת.

שלוימי הוריד את היד, ונשען אחורה על הספה, מותש. הפה שלו נפתח כדי לענות לי, ואז נסגר. צל עמעם את החיוורון שלו לפני שאמר לי, “סליחה, אני רק רוצה שתהיי בסדר ולא תתישי את עצמך.”

“זה לא מה שרצית להגיד, נכון?”

הוא עצם את העיניים, ולא ענה.

“שלוימי, מה רצית להגיד?”

שתיקה.

“שלמה ליינער, מה רצית להגיד?”

המילים יצאו ממנו לאט, כמו טפטוף עדין ועצל של ברז, אחת. אחת. “שאני… כבר מותש ממך. כל, מה, שאני, רוצה, זה, שיהיה, לך, טוב.” הטפטוף הפך פתאום לזרם, מתפרץ ולא נשלט, מרטיב את שנינו: “לא רוצה לריב אתך, רוצה שיהיה לנו טוב ביחד. אני אוהב אותך ומשתדל לקבל בהבנה את כל הצרכים והרגישויות שלך, אפילו כשאני זה שמשלם את המחיר שוב ושוב. אבל את יודעת משהו, דבור? גם לי קשה. גם אני מותש, וגם אני ביליתי את השעות האחרונות במאבק אתך על השימוש באמבטיה.”

הוא הסתכל עלי, מבוהל. מצמיד שתי אצבעות לפיו.

עמוד השדרה שלי התפוגג. חיבקתי את הברכיים שלי בבהלה, מניחה עליהן את הראש. כבד והלום. המילים שלו צעקו באזני, לא מאפשרות לי לחשוב, לא לנשום. 

בעתה חלחלה כמו מים קרים במורד הגב שלי. 

“שלוימי, אתה לא מדבר רק על השעות האחרונות, נכון?”

“אני לא מדבר רק על השעות האחרונות. נכון.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן