ראויה – פרק י”א

האור של הנברשת נצנץ על ה'קרוין' של השטריימל. הקול שלו התערבל עם הרוח מהחלון כשהוא קיבל בברכה את מלאכי השבת וליווה את מלאכי החולין החוצה. הלב שלי זמזם כשהוא שר "וזכני לקבל שבתות". תהיתי מה הוא חושב ב"אשת חיל".
ממוצע 5 | 8 מדרגים

פשוט ישבנו שם, על הספה בסלון, דממה מצלצלת בינינו.

הרגשתי ששלוימי מסתכל עלי, המום מעצמו, מבוהל. ידעתי שאני אמורה להחזיר לו מבט, להגיד שאני בסדר. לא הייתי.

במקום זה התמקדתי בעיגולי הקטיפה שעל השמלה שלי. ניסיתי לפענח אם הם תפורים מתחת לרשת, או מודבקים. העברתי עליהם את האצבע, נהנית מהחיכוך של הרשת בעור שלי. ריבוע. ריבוע. עיגול. אולי עדיף שארים את הראש ואמצא משהו להגיד, במקום לערוך נתיחה לאחר המוות לקטיפה בשמלה שלי? או לפחות לקום ולהחליף לחלוק נוח?

לא הרמתי את הראש. לא קמתי. אולי פשוט נשב ככה, מקשיבים לדופק הפועם של הבית, עד שנזדקן. השענתי את הראש על מסעד הספה, מותשת מכל מה שיצא החוצה. מכל מה שנשאר בפנים.

שני המחוגים של השעון נפגשו, מצביעים בגאון למעלה, כשפקחתי עיניים בבהלה. מסתבר שנרדמתי. מפה לבנה היתה על השולחן. נרות לא. לקח לי רגע להזכר שהם במטבח, טובלים בשלולית של שמן. תהיתי איך שלוימי ידע איפה המפה נמצאת, או כמה בלגן הוא עשה בארונות עד שמצא אותה. הוא עצמו עמד ליד החלון, מתנדנד, מזמזם קבלת שבת.

“התעוררי, התעוררי. כי בא אורך, קומי, אורי.” התעוררתי. פתאום עלה בי, ממעמקי הבטן, רטט כזה. רטט שכבר שמונה שנים לא פגשתי. תשוקה ניצתה בי להצטרף לשיר. דעכה לפני שהספקתי להכיר בה, משאירה אחריה עשן וגעגוע.

“בואי בשלום עטרת בעלה,” שלוימי הסתובב, ראה שאני ערה, חייך. ניסיתי להרגע, להתענג על הזמזום שלו, מתפלל ערבית. תהיתי מה הוא יגיד כשיגמור להתפלל.

“אני צריך מישהו ל’ויכולו’,” הוא אמר.

“אני טובה בשביל זה?”

“את טובה. נקודה.” הוא חזר אל הסידור, מפזם “ויכולו” נטול עֵד.

“רוצה לצאת לסיבוב? להתאוורר קצת?”

“נראה לי קצת מסוכן להתרחק מפיסת הנדל”ן הנדירה הזו,” הצבעתי לכיוון המסדרון.

“טוב, אני פותח חלון לפחות, חייב קצת אויר.” הוא פתח את החלון בתנופה. אויר קר וחריף מילא את הסלון. חיבקתי את עצמי, מנסה להתגונן.

“קר לך? שאני אביא כרבולית?”

“לא, זה בסדר, אם יהיה לי קר, אני אביא.” הוא לא שמע אותי כנראה, כי הכרבולית הסגולה נחתה לידי על הספה.

“לא, זה בסדר, אם יהיה לי קר, אני אביא.” הוא לא שמע אותי כנראה, כי הכרבולית הסגולה נחתה לידי על הספה.

“מה זה ה’לכה דודי’ הזה ששרת?” שיחה נורמלית של זוג נורמלי. כאילו לוחות טקטוניים לא זזים מתחת לבית שלנו.

“אה, זה? קרליבך.”

“כן, זה אני יודעת. מה לך ולו?”

“אני נורא אוהב את הניגון הזה, תמיד אני שר אותו לעצמי בדרך חזור מהשטיבל.” 

“אוי ואבוי, ככה אתה בוגד באוי-בום-בום?”

הוא צחק. “אני אקבל את המלאכים, בסדר?”

“בטח. הם מחכים כבר המון זמן, מסכנים.”

האור של הנברשת נצנץ על ה’קרוין’ של השטריימל. הקול שלו התערבל עם הרוח מהחלון כשהוא קיבל בברכה את מלאכי השבת וליווה את מלאכי החולין החוצה. הלב שלי זמזם כשהוא שר “וזכני לקבל שבתות”. תהיתי מה הוא חושב ב”אשת חיל”. 

“את יודעת מה? אנחנו צריכים לשתות קולה. זה עוזר לבחילות.” הוא נשק לזמירון והניח אותו על השולחן.

“אבל לא עשינו קידוש,” נבהלתי שוב. ככה נצום עד הבוקר?

“אין לנו איך לעשות, וזה לצורך רפואה.”

“יש בקבוק מתחת לכיור.” עיקמתי את האף. לא אוהבת תוסס.

שלוימי חזר במהירות מפתיעה, מנער את הבקבוק במרץ ביד אחת.

“שלוימי, מה אתה עושה?” ומאיפה יש לך כוח, למען ה’?

“אני מוציא לך את הגזים, שתוכלי לשתות.” הוא פתח את הבקבוק בזהירות, הצליח לא להכתים את המפה.

הנחתי את הכוס על השולחן. סעודת השבת שלנו הסתיימה בזה. לא ידעתי על מה נדבר עכשו.

“תגיד, היית פעם חולה?” 

“הרבה פעמים, כנראה.”

“לא, כשהיית ילד, אני מתכוונת.”

“זה שאלה שתצטרכי לשאול את אמא שלי, נראה לי. אבל בחיים לא הרגשתי גרוע כמו היום. בטוח הייתי זוכר.”

“מה הכי קרוב לזה שאתה זוכר?”

הוא חשב רגע, המצח שלו נעשה פסים-פסים. “כשהייתי בכיתה ד’ היתה לי דלקת גרון. איזה קטע, אני ממש זוכר את זה. למדתי אצל רב’ה שקופ ובאמצע היום הוא שאל אותי אם אני מרגיש טוב. הוא כנראה לא הבין למה אני לא מפציץ אותו בשאלות. אמרתי לו שכן אבל קצת כואב לי הגרון, אז הוא שם יד על המצח שלי ואמר לי ללכת מהר למזכירות להתקשר לאמא או לאבא שיבואו לקחת אותי. הלכתי לשירותים, שטפתי פנים וחיכיתי שם עד שהשיעור נגמר. ישבתי בתוך התא כי פחדתי שמישהו יראה אותי וישאל מה אני עושה בחוץ. הרגשתי ממש לא טוב, בערתי מחום, והיה ממש חם שם בתוך התא. היה חמסין באותו יום. מוזר, מי חוטף דלקת גרון באמצע הקיץ? זהו, בהפסקה חזרתי לכיתה. ידעתי שהרב’ה לחשבון, רב’ה וייס קראו לו, לא ישים לב גם אם אני יצאו ממני אדים מרוב חום. ובשיעור שלו אף פעם לא שאלתי שאלות.”

בערתי מחום, והיה ממש חם שם בתוך התא. היה חמסין באותו יום. מוזר, מי חוטף דלקת גרון באמצע הקיץ? זהו, בהפסקה חזרתי לכיתה. ידעתי שהרב’ה לחשבון, רב’ה וייס קראו לו, לא ישים לב גם אם אני יצאו ממני אדים מרוב חום.

“מה? למה לא התקשרת להורים שלך?”

“לא רציתי להפריע לאמא שלי ולהוציא אותה מהעבודה.”

“ואבא שלך?” תפסתי את עצמי רגע מאוחר מדי, זו היתה שאלה שאסור לשאול.

“הוא… הוא לא היה בבית באותו זמן.” הוא בלע רוק. בלע את השאלה המיותרת שלי, ואת הקוצים שבתשובה. “אבל אל תדאגי, נראה לי שלא הרגשתי כל כך גרוע, כאילו, הצלחתי לשרוד עד סוף היום ולהגיע הביתה איכשהו.”

“ואז?” קפצתי אגרופים מתחת לשולחן. בדרך כלל אני לא מצליחה לדמיין את שלוימי ילד, נראה לי שהוא נולד ככה, עם זקן קטן ופנים טובות שאפשר לסמוך עליהן. עכשו כעסתי בשביל הילד הקטן, שנשרך ברחובות חיפה, בשרב, עם חום גבוה.

“ואז חזרתי הביתה, ושיחקתי בחדר שלי ושל אברומי. בדיוק הייתי באמצע לבנות תותח ענק מלגו. הצלחתי ליצור מנגנון מגומיות והתותח שלי ירה חלקי לגו קטנים לצד השני של החדר. כשאמא ביקשה ממני ללכת למכולת לקנות משהו, לא זוכר מה, אמרתי לה שאני לא מרגיש טוב. היא שמה יד על המצח שלי ונבהלה נורא. היא אמרה שהיא לא מבינה איך אני מצליח לשחק בכלל, ושאכנס מיד למיטה. המיטה שלי היתה מלאה בשאריות תחמושת חמה מהתותח. ולא היה לי כוח לאסוף אותן. אז שכבתי עליהן ככה. זה דקר.”

“ואז?”

“זהו. לא זוכר עוד. בטח הלכנו לרופא והוא נתן לי אנטיביוטיקה וחזרתי לחיידר אחרי שלשה ימים. ובטח רב’ה שקופ מאד שמח שחזרתי ובדק אם השלמתי את החומר, ורב’ה וייס לא שם לב שהכסא שלי חזר לאכלס אותי. את יודעת, העולם הוא דבר די צפוי.”

רציתי לחבק אותו, את הילד הקטן שהוא היה. רציתי לאסוף אותו בזרועותי ולכסות אותו בשמיכה. רציתי ללקט את הפגזים השרופים מתוך המיטה שלו, שיהיה לו נוח, לילד ההוא שכנראה לא היה לו זקן קטן אבל היו לו פנים טובות שאפשר לסמוך עליהן. ואולי זו היתה הבעיה.

“נהיה לי קר.” החלק הימני של החלון נסע במסילה שלו, עד שנטרק. שלוימי עמד שם וחיבק את עצמו, קטן מאי פעם. חיפשתי מילים להגיד לו. עד שמצאתי אותן הוא כבר לא היה שם, שוב. דלת נטרקה במסדרון. טוב, היתה פה אישה חכמה שאמרה קודם שלא כדאי לצאת לטיול.

***

התעוררתי מדפיקות עקשניות בדלת.

“שלוימי, תפתח,” קראתי בקושי. הבטן כבר לא כאבה, הייתי רק מותשת. לא הצלחתי להרים את הראש.

שלוימי לא ענה. פתחתי את העיניים בקושי והצצתי לכיוון שעון היד שלי. עשר וחצי. הוא יצא לשטיבל, כנראה. קיויתי שהוא בסדר.

הדפיקות התחדשו שוב.

נטלתי, התעדשתי, עטיתי חלוק. המרחק מהחדר לדלת לא היה גדול, הספקתי להסתחרר פעמיים כשחציתי אותו. דרך העינית ראיתי את אמא ורבקי, ארגז ביניהן. כמובן.

נטלתי, התעדשתי, עטיתי חלוק. המרחק מהחדר לדלת לא היה גדול, הספקתי להסתחרר פעמיים כשחציתי אותו. דרך העינית ראיתי את אמא ורבקי, ארגז ביניהן. כמובן.

“הכל בסדר?” אמא לא חיכתה עד שאפתח את הדלת לגמרי. הסתפקה בסדק.

“בסדר גמור.” זזתי מהפתח, הנחתי להן להכנס.

ראיתי את אמא סוקרת את הבית בעיון. את הרצפה עם סימני הגריפה, את השולחן הריק, את בקבוק הקולה שנשאר פתוח. רבקי נכנסה בינתיים למטבח.

“אל תפתחי את המקרר,” צעקתי לה בבהלה. “הוא לא על מצב שבת.”

הקמט בין הגבות של אמא העמיק עוד.

על השיש שלי צמחה חנות מזון קטנה. במבט זריז ספרתי שבע קופסאות קטנות, שלש גדולות, שתי תבניות, חלות, מיץ ענבים, פיוז-טי בטעם אפרסק ששלוימי אוהב.

“תודה, אמא. לא רציתי שתטרחי ככה.”

“שטויות. חשבת שאשאיר אתכם רעבים? רציתי לבוא כבר בלילה, אבא שכנע אותי שעדיף לחכות.” היא קיפלה את הכרבולית הסגולה והתיישבה על הספה באנחת רווחה, ממשיכה לסקור אותי בדאגה.

“איך סחבתן הכל? זה המון.”

“לקחנו עגלה, לא זאת הבעיה.”

שיחקתי עם הפקק האדום הנטוש. מגלגלת אותו על השולחן.

“אל תעשי את זה, דבורה. את תוציאי צ’פים מהמפה.” הקול שלה היה מתוח וגבוה, יותר מכרגיל. נשמתי עמוק והתיישבתי לידה.

“אל תדאגי, אמא. אני מבטיחה לך, עכשו הכל בסדר.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. מדהים כרגיל! הפרקים שהולכים ‘הלוך ושוב’ בין הקושי להדחקה ממש מעבירים אותנו הקוראים את אותם תחושות של פחד, כעס, וייאוש שעוברים על שלוימי ודבורה.
    וכמו תמיד את מצליחה להשאיר ניחוח מתח דק בסוף..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן