ראויה – פרק י”ב

"את חושבת שאכפת לי מה אנשים ידעו?" הוא נדהם, הקול שלו התגלגל על המדרכה, חולק את הסער עם שערי צדק הישן. "לא מזיז לי! אם זה הדבר הנכון – אני מוכן לשים כתובת באותיות אש על בנין הכנסת. 'דבורה ליינער עובדת בניהול מערכות נקיון'. אני פשוט חושב שזה לא."
ממוצע 4.6 | 12 מדרגים

“את מה?” שלוימי צעק, אוטובוס צפצף ברקע, החריש את האזניים שלנו.

“מצאתי עבודה כמו שרציתי. שני ערבים בשבוע, שלש שעות, שישים שקל לשעה. אני רוצה להתחיל לעבוד מחר.”

לא יודעת מה גרם לי לחשוב על הפתרון הזה. אולי הכעס של שלוימי כשאמר שאני לא מחפשת פתרונות, אולי ההבנה שהוא זה שבאמת משלם את המחיר שוב ושוב. ואולי פשוט הלחם הקלוי והתה של השבוע האחרון העבירו אותי על דעתי.

“איזו עבודה? איפה מצאת?” הרעש ברחוב התעמעם.

“איפה אתה?” שאלתי, מנסה לדחות את השאלות שלו.

“נכנסתי לבנין, אי אפשר עם הרעש הזה. מה את אומרת? איזה עבודה זאת? איך מצאת אותה?”

“ברכי תיווכה לי אותה. העבודה אצל דודה שלה,” עניתי על אחרון ראשון. לא עונה על הראשון עצמו.

“ומה העבודה?” 

“עבודה טובה, אל תדאג.”

“לא דאגתי עד לרגע זה. עכשו אני מתחיל לדאוג. איזו עבודה?”

“היא צריכה קצת עזרה עם הניהול של הבית. אפשר לקרוא לזה עבודה בניהול נראה לי.”

הוא צחק, נתזים עכורים הכתימו את הצחוק שלו.

“אני בא הביתה, דבור. אל תסגרי שום דבר.”

חיכיתי לו למטה, מקווה שאם נדבר תוך כדי הליכה אצליח לשכנע אותו בנחיצותה של העבודה החדשה שלי. ברחוב יפו קיימנו את הדיון הקבוע שלנו על החציה של פסי הרכבת הקלה. שלוימי התעקש שאם רואים שאין רכבת – אפשר להסתדר בלי מעבר חציה. אני רציתי ללכת שלושים מטר קדימה, לעשות מה שצריך.

שלוימי התעקש שאם רואים שאין רכבת – אפשר להסתדר בלי מעבר חציה. אני רציתי ללכת שלושים מטר קדימה, לעשות מה שצריך.

“טוב, אני לא מתווכחת אתך,” אמרתי לו, חותכת בנמרצות את פסי הרכבת אל המדרכה שממול.

“באמת? לא מתווכחת אתי על כלום? גם לא על משרת הניהול שלך?”

צחקתי.

“אוף, למה אתה דואג כל כך? אני מבטיחה לך, אף אחד לא ידע. היא אישה דיסקרטית ממש, הבטיחה לי שלא תספר לאף אחד.” במיוחד לא לאמא שלי.

שלוימי עצר בפתאומיות, כמעט נתקעתי בו.

“את חושבת שאכפת לי מה אנשים ידעו?” הוא נדהם, הקול שלו התגלגל על המדרכה, חולק את הסער עם שערי צדק הישן. “לא מזיז לי! אם זה הדבר הנכון – אני מוכן לשים כתובת באותיות אש על בנין הכנסת. ‘דבורה ליינער עובדת בניהול מערכות נקיון’. אני פשוט חושב שזה לא.”

“לא מה?” ניסיתי לא להבין.

“לא הדבר הנכון.”

“אם אני אשכנע אותך שזה הדבר הנכון – אתה מבטיח לי לא לשים כתובת באותיות אש על שום בנין בטווח הראיה של אמא שלי?”

“מבטיח. אני אעשה לך כתובת אש סמויה. אבל לא תצליחי לשכנע אותי כל כך בקלות.”

“תקשיב, אתה לא יכול לפסול את כל ההצעות שלי. אני כבר מוכנה ללכת ל… לאן שהרופא אמר. אבל צריך לשלם מאיפשהו. לא מוכנה לקחת הלוואה, לא מוכנה לבקש מההורים שלי, לא מוכנה שתלמד פחות.” קימטתי את ההצעות, בזו אחר זו. משליכה אותן הלאה ממני.

“מי שמדברת על לפסול אפשרויות,” הוא התיז, תולש עלה משיח בכניסה לגן הוורדים.

“זה לא נקרא אפשרויות, אז לא פסלתי כלום,” התעקשתי. הוא הזדקף, נכון להסתער.

“אז גם עבודה בניקיון היא לא אפשרות מבחינתי, ולא אכפת לי איך את קוראת למשרה הזו.”

“אבל למה, שלוימי?” בעטתי ברצפה, הבוהן שלי ניצלה בזכות נעלי הספורט.

“כי זה מאמץ גדול מדי. כי ה… דבר הזה הוא עול של שנינו ולא רק שלך. כי את עובדת כל יום עד ארבע ואז עובדת בבית. מספיק סיבות? איפה תכניסי את העבודה הזו? על חשבון השינה שלך?”

“תקשיב, אני מוכנה להוריד מהניקיון של הבית. עשינו עסק?” הצצתי אליו מהצד, זו היתה הצעת חלומותיו, השוחד הכי גדול שיכולתי לתת לו.

“מה תורידי?” הוא שאל בחשדנות, מסרב להיות תמים.

“סורגים.”

“הסכמים על הסורגים תעשי עם עיריית ירושלים, זה בשטח שלה. אני מדבר אתך על הנקיון של הבית: חלונות, דלתות, גיהוץ מצעים. כאלה דברים.”

“אני אוריד תדירות לחצי. אעשה את הכל רק פעם בשבוע,” התמקחתי אתו. ירח השתקף במי האגם, מחייך בשעשוע. צוחק עלינו.

“פעם בשבועיים.” שלוימי היה קשוח, אבל בקצות העיניים שלו התקמט כבר הפיוס.

“בסדר. חוץ ממצעים.”

“אז בתמורה את מפסיקה להכין ארוחות ערב. אני אכין סלט וחביתה.” זאת היתה הגזמה, והוא ידע. אבל אני כבר ראיתי את ההסכם שלנו, מנוסח וסופי.

“אז בתמורה את מפסיקה להכין ארוחות ערב. אני אכין סלט וחביתה.” זאת היתה הגזמה, והוא ידע. אבל אני כבר ראיתי את ההסכם שלנו, מנוסח וסופי.

“בסדר, אז אתה מוכן?”

“מוכן לנסות.” הוא סימן לי עוד כוכבית, “אם אני רואה שאת עייפה מדי – אני חוזר בי וההסכמה שלי בטלה ומבוטלת.”

ביום רביעי, כשלקחתי את השקית שארגנתי מראש, מוכנה לצאת לעבודה החדשה שלי – הרגשתי משהו דוקר אותי. בפנים היתה קופסת גפרורים וחוט ברזל מפותל, מלופף בצמר גפן, יוצר אותיות עקומות, קריאות בקושי. 

דבורה ליינער עובדת בניהול מערכות ניקיון.

*

“עשיתי שטות ממש מטופשת, אני לא מבין איך יכולתי לעשות את זה. למה אני עושה דברים בלי לחשוב? למה תמיד קורים לי דברים כאלה?” רוח סערה שדומה קצת לשלוימי נכנסה הביתה. בלי לדפוק, בלי להגיד שלום.

חיכיתי לו שיחזור. שישמע איך היה היום הראשון שלי אצל בלוך. שישמח ביחד אתי על השטרות שחנכו את המעטפה – שטר אחד של מאה, ארבעה שטרות של עשרים. אבן פינה של פתרון.

“שלום גם לך.” סגרתי את הדלת אחריו, מזיזה הצדה שטרות וכאב גב. “אולי תספר לי מה קרה במקום לרדת על עצמך?”

“צעקתי על… שוי – – – לא משנה, אברך אחד שאני לומד אתו מדי פעם. אנחנו קצת חברים, עוד מהישיבה. אבל הגזמתי, הרמתי עליו את הקול. ממש.”

“אתה יודע לצעוק בכלל?” התקשיתי לדמיין את הסיטואציה.

“מסתבר שכן.” הוא חייך בקושי.

“ולמה צעקת עליו?” הרתחתי מים, אולי קפה יכול לעזור.

“הוא עושה שטות, והורס את החיים של הילדים שלו. ועוד מספר לעצמו סיפורים כאילו – – -” הוא פשט את החליפה בתנועות נרגזות והניח אותה. על הכסא כמובן.

“אני לא מבינה כלום.” ילדים סובלים תמיד הרעידו את הלב של שלוימי, אבל אף פעם לא ראיתי אותו ככה. “אולי תספר לי מההתחלה?”

תחילת הסיפור, הצלחתי להבין איכשהו, בסיגריה שהחברותא המחליף של שלוימי יצא לעשן. שולמן לא הגיע היום. שלוימי ניסה להתקדם קצת לבד כשהטלפון שלו שהיה מונח על השולחן צלצל. זה היה מוזר, גם כי הוא תמיד שם אותו על שקט כשנכנס לישיבה, וגם כי הוא מחזיק אותו בכיס של החליפה, אפילו שאני מבקשת שלא, בגלל הקרינה. זו היתה מלכי והוא החליט לענות לה, רק לראות שהכל בסדר. האופן שבו שלוימי נשא את המשפחה שלו היה נוגע ללב, וגם מעצבן. תלוי מאיזה צד הסתכלתי.

“והכל היה בסדר?”

“היא צעקה עלי נורא. לא הצלחתי להבין את כל המילים אבל היו צעקות ובכיות מעבר לקו. ומשהו על זה שאני חושב רק על עצמי, ואני אגואיסט ועצלן.”

“אתה?” קמצתי אגרופים בזעם. עברה את כל הגבולות, אחותו. לא מתאים לה.

“רק כשהיא אמרה משהו על הנזק שאני גורם לילדים הבנתי שזו טעות. אין לי ילדים. אז גם שמתי לב שזה בכלל לא הקול של מלכי. החברותא שלי בדיוק חזר, ורק כשהוא הושיט יד לקבל את הטלפון שלו – הבנתי מה קרה.”

מהבלבול הסוער שהגיע אחר כך הצלחתי להבין רק ששלוימי ניתק את הטלפון בבהלה וסיבך את החברותא עוד יותר. ואז צעק עליו. החוליות שבאמצע היו לא מובנות בעליל.

“למה אני לא יכול לשתוק וזהו? למה?”

“אבל מה אמרת לו?” רציתי לעשות משהו, לגרום שהוא יפסיק לסבול. אבל אפילו לא הצלחתי להבין מה בעצם קרה.

“הוא אמר לי שהוא לא רוצה ללכת להתייעץ, ושאין סיכוי שאשתו תשתנה. התעצבנתי ממש. אבל לא הייתי צריך להגיד לו כלום, אולי רק לעודד אותו כן להתייעץ עם מישהו.”

שתקתי. הוא ממילא לא ענה על השאלות.

“ואת יודעת מה הכי מעצבן אותי? הוא אמר לי שהוא נשאר בשביל הילדים. בשביל הילדים! כאילו שאבא ואמא שגרים באותו בית זה מספיק.” ראיתי את הדם עולה לו לראש, פיזית. “אני לא מבין מי מתיר לבן אדם לחשוף את הילדים שלו למציאות כזאת, בלי לעשות כלום! כלום! כדי לתקן אותה.” הוא שוב צעק. דאגתי לו.

“ואת יודעת מה הכי מעצבן אותי? הוא אמר לי שהוא נשאר בשביל הילדים. בשביל הילדים! כאילו שאבא ואמא שגרים באותו בית זה מספיק.” ראיתי את הדם עולה לו לראש, פיזית. “אני לא מבין מי מתיר לבן אדם לחשוף את הילדים שלו למציאות כזאת, בלי לעשות כלום! כלום! כדי לתקן אותה.” הוא שוב צעק. דאגתי לו.

“כאילו, הורים שרבים ושונאים זה מעולה,” הוא המשיך להסתובב בסלון הקטן בצעדים גדולים “העיקר שהם נמצאים באותה כתובת.” הזעם עזב אותו, משאיר אחריו כאב. לא יכולתי לראות אותו ככה, חסר אונים וחשוף. שוב ילד.

בפגישה שלנו, בתמימות חסרת ניסיון, דברנו על הדרך הנכונה לגדל ילדים. אז עוד חשבנו שילדים הם תוצר לוואי אוטומטי של נישואין. שלוימי היה נחרץ מאד אז: הדבר הכי חשוב לילדים הוא שלום בית. הסכמתי אתו. לא ידעתי שהלב שלו בוכה.

“הוא אמר לי שאני קיצוני.” שמעתי את הבכי בנשימה שלו, כלוא. “שלא קורה שום דבר לילדים שרואים קצת מריבות בין ההורים שלהם, שזה נורמלי. לא עניתי לו. מה שבאמת רציתי להגיד לו זה שאשתו צודקת. הוא אגואיסט שחושב רק על עצמו.”

ישבנו ליד השולחן, כוסות של שתיה התקררו על המפה. סביבנו היו פזורים החיים שיצרנו לעצמנו: כובע זרוק על הספה, צרור מפתחות במחזיק פלסטיק ירוק, ארנק מונח על המדף ליד פתקי ממו ומתקן עטים, וילונות תחרה בצבע קרם. תיבה שניסינו לחסום מהמבול שבחוץ. 

לפעמים לא הצלחנו.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן